האם מרן זצ"ל הגה בתפילה את האות צ' - טסד"י, או יותר קרוב למנהג התוניסאים?

כונתי שהויכוח הוא בין שתי דיעות (או שלש) ולא סתם שאלה איך מבטאים אות מסויימת.
לכן אין לספרדים לשנות ממנהג אבותיהם.
אין מנהג אחיד בזה. גם צריך להבדיל בין מבטא למנהג, שיש דברים שלא נעשו במתכוין אלא סתם בדרך אגב מחמת המבטא (לבד מהשיבושים שנוצרו בתחילה ממבטא והשתרשו כמנהג).
 
יש לי הקלטות להעלות לכל מה ששאלו, לגבי אות ו' וצ' ואם תרצו עוד דברים, רק אי אפשר להעלות הקלטות. הטעם מובן לי כי לא יהיה מקום בשרת, אבל בכל זאת...
 
בודאי, כתוב שהיא גרונית. לא מדובר בויכוח איך נשמעת האות, אלא בין צורה אחת למשניה. לבד מכך שמי שרוצה שהאחר ישנה את מנהגו צריך להביא ראיה. במיוחד שמדובר במשהו שנשמע כל כך לא טבעי, מה שסותר לעקרון של לשון הקודש.
אם צ' נשמעת כמו ס', מה ההבדל ביניהן?

היה לי מורה ללשון תימני, והוא הסביר שהסיבה שבשׂיכול עיצורים שבבנין התפעל תמיד בפה"פ צ' הד' הת' הופכת לט' (כמו הצטרף), לעומת פה"פ ס' שהת' נשארת ת' (הסתרק), היא שט' וצ' דומות בתכונת הנחציוּת, שהאותיות הנחציוֹת הן 3 - ט' צ' וק'.

אני לא יכול לומר שהבנתי ב-100%, אבל אולי זה דומה למה שקראתי בספר דקדוק בן כ-130 שנה, לסיבה שאומרים בְּשִׁקֲתוֹת המים החטף ולא בשוא כרגיל, היות ולפני הק' חיריק שהוא תנועה עמוקה, והק' במעמקי החך, ממש דופקים עם הלשון בחלקה האחורי בחך, ומיד אחריה צריך לומר ת' שהיא ממש מקדימה, חייבים להכניס מעט תנועה כדי שתהיה דרך ללשון להגיע קדימה. ולכן אין שורש שבו ק' ואחריה ת', אבל ק' ואחריה ט' מצוי. ולא תמצא ק' בשוא נח שלפניה תנועה עמוקה (חיריק או קובוץ) ואחריה ת' (מלבד מחלוקתו ומינקתה, אין לי הסבר לזה). וגם באותיות אחרות לפעמים הק' פתאום מודגשת שלא לפי הכללים (ולו יקהת עמים ועוד).

בדקתי וגם אין במקרא צ' בשוא נח שלפניה חיריק/קובוץ ואחריה ת', וכמובן לא ט'. אז אם הצ' עמוקה, זה יכול להסביר למה בשיכול עיצורים מעיפים את הת' ושמים ט'.

עד כאן הסברתי בערך, מכאן צריך שמישהו שמבין יותר שישלים.
 
אם כבר מדברים על מרן רבינו עובדיה, שבוע שעבר שמתי לב שגם את אות ת' רפויה הוא היה מבטא לפעמים כמו הבבלים קרוב מעט לס' [בדיבור, לא בתפילה]
אז בבקשה, אותו מרן של הצדי זה אותו מרן של הת'
 
אם צ' נשמעת כמו ס', מה ההבדל ביניהן?
גם אות ש' נשמעת כמו סמך.
ויש עדות נאמנה מאחד הראשונים שהיו עושים צד"י ממש כמו סמ"ך.
ושוב, אני לא אומר שיש ראיה לומר כמנהגינו, אני אומר שאין ראיה שלא לומר כמנהגינו. והעובדה היא שבכל האותיות האחרות ברור לנו מה המנהג שלנו ומה של האשכנזים, משא"כ בצד"י שזה כלל לא ברור אם היה מנהג.
 
חזור
חלק עליון