ממש לא.
יש חילוקים עצומים בין גמרא לגרמי [עיין בבא בתרא בדף כ"ב בנימוק"י שם ועוד]. ונפסק להלכה בסימן שפ"ו.
ועדיין לא הסברת לי הסבר מובן בשכל מה ההבדל ביניהם.
-
"המרכז למורשת מרן" שמח לבשר לציבור כי ניתן לרכוש את ספר הזכרון השנתי למרן "קובץ בית יוסף תשפ"ה - גליון נ", היו"ל לקראת יום השנה הי"א למרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א. תוכן עניינים כאן.
יש חילוקים עצומים בין גמרא לגרמי [עיין בבא בתרא בדף כ"ב בנימוק"י שם ועוד]. ונפסק להלכה בסימן שפ"ו.
ועדיין לא הסברת לי הסבר מובן בשכל מה ההבדל ביניהם.
כמה טוב השם!!!
Well-known member
נכון, זה לא דומה לגרמא, כתבתי רק שזה כעין גרמא. וודאי שאי"ז גרמא. רק לשבר את האוזן כתבתי לך זאת בכדי לקרב אל השכל את החילוק.
אם בשני המקרים ודאי זה ישבר, איך בדיוק זה דומה לגרמא [או כעין גרמא]? לא הבנתי.
כמה טוב השם!!!
Well-known member
כפי שכתבתי מקודם, שכן מדוייק בתוס' שכ' וז"ל, דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו "דפשיטא דחייב". ע"כ והיינו שחייב השני, ואין לדמות זורק חץ לזורק כלי, כיון שחץ לא בוודאי שיפגע אבל זורק כלי וודאי שישבר.
אז זורק חץ לשיטתך זה כן גרמא?
כמה טוב השם!!!
Well-known member
אני כרגע לא בסוגיא, הבאתי חלק ממה שהתחדש לי בימי חורפי בס"ד. ועכשיו איני מונח לעומק הסוגיות שם, לכן לא אוכל לענות.
אך זאת אומר, שהחילוק הוא נכון, תעיין היטב בסברא ותמצא שהוא אמיתי. ומצינו כבר סברא זו בנושאים דומים בספרי המפרשים בש"ס.
הנידון לא היה על תשלום אלא על חיוב מניעת ההיזק משום השבת אבידה.
ודאי שלא נחשב גרמא וודאי שכן הדין אף שודאי ישבר בזרקית החץ, (ואף בזורק חפץ אינו ודאי שישבר אם יניח תחיו כרים וכסתות) כמדומני שנהוג לומר שחפץ שהוא באויר אין לו דמים משא''כ כשלא נעשה מעשה בגוף החפץ עדיין יש לו שוק.
כמה טוב השם!!!
Well-known member
דף יט.
בגמ', בעי רב אשי יש שינוי לצרורות לרביע נזק. נ.ב. ע' ברש"י שמבאר את ספיקו של רב אשי או שמועד משלם ח"נ ותם משלם ר"נ או שלעולם משלם ח"נ. וע' בקה"י שחקר האם חצי נזק הוא חצי מנזק (ולא שייך לשלם פחות מח"נ) או שהוא חצי מהתשלום (ושייך לשלם ר"נ). וע"ש שביאר עפ"ז ד' רש"י. ולכאורה נראה שח"נ הוא חצי מהנזק, שהרי אומרים או נזק שלם או חצי "נזק", ולא אומרים חצי "תשלום".
בגמ', בעי רב אשי יש שינוי לצרורות לרביע נזק. נ.ב. ע' ברש"י שמבאר את ספיקו של רב אשי או שמועד משלם ח"נ ותם משלם ר"נ או שלעולם משלם ח"נ. וע' בקה"י שחקר האם חצי נזק הוא חצי מנזק (ולא שייך לשלם פחות מח"נ) או שהוא חצי מהתשלום (ושייך לשלם ר"נ). וע"ש שביאר עפ"ז ד' רש"י. ולכאורה נראה שח"נ הוא חצי מהנזק, שהרי אומרים או נזק שלם או חצי "נזק", ולא אומרים חצי "תשלום".
כמה טוב השם!!!
Well-known member
לב.
מתני' שנים שהיו ״מהלכין״ ברה"ר אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין והזיקו זה את זה שניהם פטורין
פתח בשנים ״מהלכין״ וסיים באחד ״רץ״ ואחד מהלך, והול״ל שנים שהיו ברה״ר אחד רץ ואחד מהלך כו׳
ואולי יש ג׳ בבות במתני׳ שנים מהלכין, אחד רץ ואחד מהלך, שניהם רצין וצ״ע
מתני' שנים שהיו ״מהלכין״ ברה"ר אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין והזיקו זה את זה שניהם פטורין
פתח בשנים ״מהלכין״ וסיים באחד ״רץ״ ואחד מהלך, והול״ל שנים שהיו ברה״ר אחד רץ ואחד מהלך כו׳
ואולי יש ג׳ בבות במתני׳ שנים מהלכין, אחד רץ ואחד מהלך, שניהם רצין וצ״ע
עומק המושג
Member
ויש שצידדו לומר מדין 'ואהבת' או מדין לה"ר, [שכ' הרמב"ם דעות [ז, ה] שדיבור שיגרום נזק אסור בלה"ר, ולכאורה ק"ו להיזק בידיים], ודוחק לתלות עיקר האיסור להזיק בטעמים צדדיים כהנ"ל, ויותר מסתבר שהוא מעיקר תביעת הבעלות של הניזק, שיכול לתבוע את קיום ממונו בהעדר מקרה נזק, וכ"כ רבינו יונה ריש אבות, עיי"ש.
מה שהכלי עתיד להישבר אינו קובע אותו כעת כשבור, שהרי ודאי אם יבוא נביא ויתנבא שחפץ עתיד להישבר מחר - לא יהא שוברו פטור מדין 'מנא תבירא תבר', שהיות הכלי עתיד להישבר הוא דבר חיצוני לגוף מציאות הכלי, והכלי מצ"ע קיים לנצח, ורק בזרק כלי חשיב הכלי כשבור משום שקיימת בגוף הכלי הסיבה השוברת, ובכה"ג הכלי עצמו במציאותו הנוכחית אינו קיים לתמיד, שהרי בגופו של הכלי קיים היותו נשבר בעתיד, וממילא חשיב כמנא תבירא.
כמה טוב השם!!!
Well-known member
נפלא. על אף שלא לזה נתכוונתי בחילוק שכתבתי. אך גם מה שכתבת הוא חילוק נכון ומסתבר.
אחזור על החילוק שכתבתי "ויש עוד חילוק שבכלי הוא עשה מעשה בכלי עצמו ולכן חייב, אבל בחץ אינו עשה מעשה בגוף הכלי אלא ע"י החץ". וכבר מצינו כיו"ב סברות בש"ס. ואכמ"ל.
עומק המושג
Member
והיינו, שלפי החילוק הנ"ל הרי מה שנעשה מעשה שבירה בכלי הוא סיבה להעמיד את עתיד השבירה כדבר הקיים כבר כעת במציאות הכלי, שהכלי אינו כלי שלם שהשבירה תתחדש בו, כ"א קיים בו כבר כעת מה שעתיד להיות נשבר, והחילוק הוא במציאותו של הכלי בהווה, שאם זרק את גוף הכלי הרי נגרעה איכות מציאותו משא"כ אם זרק חץ שאי"ז מגרע את עצם מציאות הכלי, אך כת"ר מוסיף באופן אחר, שמעשה השבירה שנעשה בכלי אינו רק משום שע"י כן נגרעה עצמה של מציאות הכלי, אלא שעצם מה שנעשה מעשה שבירה בכלי היא סיבה לקיים בו את היותו נשבר בעתיד, שהמעשה שנפעל בכלי קיים בכלי ומגדיר את העתיד כדבר הקיים כבר, משא"כ אם זרק חץ שהיא פעולה חיצונית שאינה משליכה על קביעת עתיד הכלי, והחילוק אינו בין מקרה שהתחדש במציאות הכלי למקרה חיצוני, אלא שהיכן שהמעשה נעשה בגוף הכלי הרי המעשה נחשב כ'נספח' לכלי עצמו, ומציאותו של הכלי קיימת בצירופו של המעשה שנפעל בה, וממילא קיים כבר כעת מה שהכלי עתיד להיות נשבר, [ואי"ז משום שאין לכלי מציאות שלמה, אלא שמלבד מציאותו של הכלי קיים בכלי 'מעשה שבירה' שיש בו כדי לקבוע את העתיד של הכלי], משא"כ בזרק חץ - הרי הנפעל הוא החץ ולא הכלי, וזהו חילוק עמוק. אך מד' התוס' יותר נראה כמו שהתבאר לעיל, שכ' ש'סברא פשוטה היא' ולא פירשו שכוונתם לסברא המסוימת הזו, ויל"ע.
מתגעגע
Active member
וכן בנזיר (ל: לנוסחת הריב"ן), סד.
בהגהות וציונים עוז והדר: לכאורה הלשון כפול, ויש דל"ג תיבות "ולא ידעינן" (עי' דק"ס אות ק).
וזה לשון הדקדוקי סופרים: נוסח הדפוס: (ולא) ידעינן, נוסח הכ"י: [לא], וכ"ה בכ"י פ' ור', וכ"ה בד' הישנים עד בנבנשתי, והגיה המהרש"ל בדפוס הראשון כלפנינו, ובד' ווינציא ש"ח ליתא (לא ידעינן).
דף סא.
בשלמא למ"ד הני תרתי היינו דכתיב (שמואל ב כג, טז) ולא אבה דוד לשתותם אמר כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי אלא למ"ד טמון באש קא מבעיא ליה מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו
ק״ק הרי דוד בעצמו שלח אותם, וצ״ע.
בשלמא למ"ד הני תרתי היינו דכתיב (שמואל ב כג, טז) ולא אבה דוד לשתותם אמר כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי אלא למ"ד טמון באש קא מבעיא ליה מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו
ק״ק הרי דוד בעצמו שלח אותם, וצ״ע.
