גם רופא מומחה או משפטן מומחה יכול לטעות, וגם כימאי מומחה.
הרמב"ם היה 'מומחה' יותר גדול מד"ר ליכט והוא כותב שהמשקל הסגולי של חטה הוא 0.77.
כבר הובא לעיל פרופסור 'מומחה' אחר שסתר את דברי ד"ר ליכט.
הדברים כ"כ פשוטים שאין צריך אפילו מומחה בשביל זה. זה שהחומר עצמו בולע במים זה פשוט מאוד.
ההסרטה עלתה לעיל [אם הכונה להסרטה זו] ועליה כתבתי שאינה נכונה, כיון ששקלו את הבמבה והמצה לפני הטחינה, ולאחר מכן העבירו למזרק, ובין לבין 'נעלמים' כמה וכמה גרגירים, שהם משמעותיים לענינינו.
המציאות שאני העליתי כאן מראה שזה לא שוה. זוהי המציאות האמיתית איבעית אימא סברא [לפי המשקל הסגולי של הבוטנים והתירס] איבעית אימא מציאות ברורה.
ואינו נכון, וכנ"ל.
כל הקושי שלך הוא מנקודה אחת ויחידה שפספסת, אנו מדברים על דברים העומדים לאכילה "כמות שהם", כמו לחם "אפוי", בשר "מבושל", חיטה או קמח שהכינו מהם מאכל באפיה קליה בישול או טיגון "והוא מוכן לאכילה", וכן ע"ז הדרך. וכבר ביארנו בדברינו הארוכים שאפילו בשר חי כבד הוא במשקלו הסגולי באופן משמעותי ממים ולחם, אבל כשמתבשל נעשה שווה בשווה למים ולחם. ויתירה מזאת ביארנו שאפילו סוכר, דבש, ומלח, שראויים לטעימה גם כך, אבל הם מרוכזים מדאי, וזה מתאים שגם משקלם הסגולי כבד יותר מלחם מים ושאל מאכל רגיל. לפי שאינם עומדים ל"אכילה" כמות שהם בפני עצמם, לאכול מהם כזית או לשתות רביעית וכדומה, אלא עומדים לעירוב כל שהוא מהם בתוך תערובת של מאכל, עד שאין השפעה כמעט, ולא עוד אלא שבדר"כ מערבים מהם בעיסה או בתבשיל ומבשלים או אופים, כך שמשתנה ומשתווה משקלן הסגולי למאכל רגיל, וכ"ז נתברר ונתאמת גם ובעיקר ע"י מומחים. ולכן אין שום קושיא או סתירה מהרמב"ם אף אם היה מדבר להדיא על "משקלו הסגולי" של הקמח או החיטה, שהרי דיבר על קמח קודם לישה ואפיה, ובאמת שכן אנו רואים בחיטה, וכמו שעשו במדידותיהם הרב נר מצוה שהובא בפתח הדביר, והרב מטה יוסף יקואל שהובא בכף החיים, שקודם אפייתה משקלה הסגולי שונה, וכשהיא עיסה שאינה אפויה משקלה הסגולי שונה, ואילו לאחר שעשה ממנה לחם רך או בסקויט נכסס (בישקוגו"ט) נעשית שווה במשקלה הסגולי למים, עד שכשתמעך החללים עד תום תמצאן שוים, עי' עליהם. ולכן כל הרשימה וכל הקושיות מהמציאות כמי שאינם עוד.
ועוד שהרמב"ם איירי על משקל הקמח ביחס לנפח "כמות שהוא מונח בכלי בהנחה הטבעית שלו", ללא צמצום או דחיסה של החללים יותר מהצפיפות הטבעית של אותו קמח, שהרי לא דיבר ב"שיעורי אכילה", אלא ב"שיעור חלה", שהוא ניתן לפי חשיבות כמות הקמח קודם גלגול, דעריסותיכם כתיב, ואפילו קודם עירובו במים, כ"ש שהוא קודם לישה ואפיה. (וכפי שהבאנו מהרשב"א שחיל' להדיא בין "שיעור אכילה" שלא מתחשבים בנוזלים או חללים, דאכילה היינו הנאת גרון והנאת מעיים, לבין "שיעור הוצאה" שהנוזלים מצטרפים, שהוא שיעור "חשיבות המוצר כמות שהוא", וה"ה בנידון חלה בדיוק, ופשוט). ולכן כתב המרב"ם שיש שינוי בין הקמחים, כפי שביאר הרשב"ץ בתשובה שהשינוי הוא מחמת שזו טחינה דקה וזו גסה, כלומר שעי"ז יש יותר או פחות צפיפות, וגורם לשינוי המשקל אף שהוא באותו נפח.
לגבי הכחשת ההסרטות על הבמבה והשקדים, זה כמו לכסות את השמש בכברה, רואים בבירור שממשקל של 25 גרם במבה, המזרק מראה 24 סמ"ק, כך שגם אם תוסיף את מעט הפירורין שבמטחנה, תגיע אולי ל25 ואם תתעקש תור=מר שהגעת ל26 או 27, וזהו בדיוק דברי הפוסקים שכתבו לשער דוקא במשקל כי המשקל והמדה שוים "בקירוב", הרי שהדגישו בקירוב ולא תמיד בדקדוק מוחלט, אבל היא גופא הנותנת לשער דוקא במשקל לפי דעתם המסורה לנו במסורת בהירה דור אחר דור.
ועכ"פ הויכוח כאן לדעתי מיותר אחר כל מה שנכתב כאן, הטענות פרוסות לפני כל מי שחפץ,
המגמות של שני הצדדים גם הם ברורים, וכל החפץ לעמוד על האמת ולהיווכח, הרי שלו לפניו.
ועכ"פ לדידן תלמידי מרן זיע"א דעתו ברורה כשמש בשנותיו האחרונות להתנגד בכל תוקף למי שרצה להורות לשער בנפח, והבוחר יבחר.
עד כמה שידוע לי ד''ר ליכט הי''ו סובר שחומר ההתפחה ששמים בפפשדו הופך למים ולפי שיטתו אי אפשר להתיר [כמדומני שכך שמעתי פעם ממוחה כשרות שאמר כן בשמו].
תוכל לראות (במו"מ שלי עם ר' עדה אלבה כאן בפורום) מה שכתב אלי בענין זה ממש בכמה מכתבים ולעמוד על דעתו העובדתית ההשערתית והצידוד ההלכתי בזה לדעתו.
בברכה רבה
