- סטָטוּס
הרב שמעון ללוש
Well-known member
מרן הב"י כתב את על שיעור מקוה, וכ"כ הרמב"ם בפה"מ לגבי שיעור חלה, ששני אלו השיעור הוא על המדה שלהם כמות שהן, בלי קשר להנאת מעיים,
אבל דברינו באו לבאר הוראת רבותינו למעלה מארבע מאות שנה במסורת לשער כל שיעורי "אכילה" במשקל, ללא שינוי בסוג המאכל, לפי שהמשקל מורה על הנפח אחר מיעוך כל החללים, ורק מאחר שעדין קשה על המסורת ובפרט על הוראת מרן זצ"ל הספציפית על משמש מיובש, לכן כתבנו לבאר מה שכתבנו, שעכ"פ אין בהוראה זו "איסור", ולכן עדיפא להו לרבותינו בהא, כמבואר בדברינו שם אות ג'.
לשון הרמב"ן בהקדמה למלחמות (בעיקר המסומן בקו הנוגע לכאן):
הקדמה למלחמת ה'
ואתה המסתכל בספרי אל תאמר בלבבך כי כל תשובתי על הרב רבי זרחיה ז"ל כולן בעיני תשובות נצחות ומכריחות אותך להודות בהם על פני עקשותך ותתפאר בהיותך מספק אחת מהן על לומדיה או תטריח על דעתך להכנס בנקב המחט לדחות מעליך הכרח ראיותי, אין הדבר כן, כי יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה, אבל נשים כל מאדנו ודיינו מכל מחלוקת בהרחיק אחת מן הדעות בסברות מכריעות, ונדחוק עליה השמועות, ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון, וזאת תכלית יכלתנו, וכוונת כל חכם וירא האלהים בחכמת הגמרא.
ויש אשר אנחנו מלמדים זכות על דברי רבינו (הרי"ף) עם היותם עדיין רחוקים בפשטי הסוגיא או הסוגיות, אבל כוונתנו בזה לגלות אוזן התלמידים במה שיש בהם מן הזכות, ואין אנו מעלימים מהגיד לכל מסתכל בספרנו מה שנשאר עליה מן הספק. וזה מותר לנו אנחנו, מפני שאנו באים ללמד זכות על הרב הגדול ודברי הראשונים, וכן חובותינו עמו, כמו שהורו חכמי ישראל ז"ל לתלמידיהם, אמרו (ב"ב קל) כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו לאחר מיתה, לא מקרע תקרעוניה ולא מגמר תגמורין מיניה, מקרע לא תקרעוניה דלמא אי הואי אנא אית לי טעמא, מגמר לא תגמרון מיניה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ויצא לנו מזה לחוש לדברי רבינו להחמיר ולא להקל. וזה במיעוט המקומות, אבל ברובם מחשבתנו נכרת מתוך ספרנו שעיקרי הדברים מוכרעין כדברי רבינו. ואפי' בשקולין, הרי הדין פסוק עלינו בלי להטות מדבריו ימין ושמאל, כמו ששנו חכמים (ע"ז ז.) היו שנים א' מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו, וכל שכן בהיותו קודם, שהמחלוקת מנועה מבעליה, שהיה לו לומר כבר הורה זקן. עכל"ק.
ע"ה ס"ט
Well-known member
לא זכיתי להבין מה החילוק בין מקוה ושחלה לבין שיעורי אכילה?
וגם לז"ל למה אין כאן חשש ברכה לבטלה?
וכמובן אני נוהג בזה כמרן זיע"א ללא שום חשש, אלא שאיני מבין טעמו.
הרב שמעון ללוש
Well-known member
כבר הראנו תיעוד בוידאו שחבילה של 25 גרם במבה לאחר טחינה ודחיסה במזרק עמד על כ-24 סמ"ק, ורואים איזה פירורים שנותרו במטחנה שאולי ישוו ל25 או 26 גרם, וקשה לדייק בזה, עכ"פ מתועד בבירור שחלילה לילך בבמבה לפי הנפח, שהוא ברכה לבטלה בודאי, וההולך אחר המשקל מגיע לשיעור המכוון בקירוב, למעט כגרם אחד מעלה מטה.
ע"ה ס"ט
Well-known member
אם הרב או הרב @בנימין לוריא יוכלו להעלות קישור לתיעוד זה, הדבר יהיה לתועלת גדולה.
לפני זמן מה למדנו נושא זה בכולל, וחיפשתי תיעוד זה, ולצערי לא מצאתיו.
ע"ה ס"ט
Well-known member
טרם יקראו ואני אענה...
מצורף גם להורדה ישירה.
ע"ה ס"ט
Well-known member
היה כמדומה עוד כמה מדידות.
אם אפשר את כולם אודה מאוד.
יש גם שיעור מלא, שהוא כבד מדי בכדי להעלות לכאן להורדה ישירה. אז הנה הקישור:
אליהו חמוי
Active member
יישר כח
עתה ראיתי בסרטון [לגבי הבמבה] שהרב המודד ייישב בזה לגבי התמרים שבזה אנו נסמוך על דברי הרמב''ם ומרן שמעיקר הדין כזית הוא שליש ביצה ונברך ברכה אחרונה ונפשיי בשאלתי מדוע אין בזה סב''ל
[ואולי הוא בצירוף דעת הראשונים שיש לילך לפי זית של זמנינו כך שיש ס''ס בצירוף דעת מרן אלא שא''כ הרי שנוכל להורות מעתה לכתחילה לילך אחר הנפח ונסמוך על ס''ס זה] אשמח לבירור דעתו של כבוד הרב
הרב שמעון ללוש
Well-known member
שיעור אכילה הוא צריך להיות נטו, ללא חללים, כדי שתהיה הנאת מעיים של כזית או של ע"ב דרהם נטו, ולא מחמת האויר, וגם מדובר בשיעור יחסית מועט, שהמשקל לעולם מורה על הנפח בקירוב, אחר מיעוך כל החללים כאמור, וכלשון הרמב"ם (א עירובין יב) והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל י"ז דינרים וחצי דינר "בקירוב", ע"כ. כלומר כל דינר דרהם וחצי, א"כ מחזקת בין כ"ו לכ"ז דרהם, ולא חשש לומר שיעור "בקירוב", אף שבא להורות שם על השיעורים שכתב קודם לכן (בהלכות ט-יא), דהיינו "פת ומיני דגן ובשר חי" וכו' בנפח של "ששה ביצים בינוניות", וכן על נפח גדול של ירקות ופירות, ע"ש.
משא"כ שיעור מקוה, שמדובר בכמויות עצומות, וכשהמים קרים או חמים או מלוחים מהנורמל, משתנה משקלם אם מעט ואם הרבה, וכשהוא בשיעור מקווה ההפרש משמעותי לענין הלכה, ומאחר שיש הפרש בי תכונת המים שבין המקומות, שחמימותם קרירותם ומליחותם וכדומה, לכן כתב מרן מה שכתב בזה לענין מקוה.
וכן לענין שיעור חלה, ששם אינו שיעור של הנאת מעים, שהרי משערים לפי הקמח עוד טרם נתנו בו המים, אלא שם השיעור הוא לפי מדת הקמח, הנקרא בתורה "עריסותיכם", דהיינו קודם נתנית המים וקודם גלגול, כמבואר בראשונים, ולכן צריך להיות לפי חשיבות מדתו של הקמח מצד עצמו, דהיינו לפי מצב הקמח כפי שהוא בתנוחתו הטבעית, ואז יש בין גרגיריו איזה חללים,
וכידוע הגרא"ח נאה זצ"ל מבאר שבדק קמח בכלי כשהניחו כך בלא שום דחיקה, ויצא לו נפח יותר ממה שכתב הרמב"ם, ואח"כ עשה כך עם טפיחות קלות בצידי הכלי וכדומה, ע"מ שיגיע הקמח לתנוחה טבעית יותר, ולא מאוורר מדאי, ויצא לו כשיעור הרמב"ם, (י"ח דרהם לרביעית, דהיינו פחות שליש מהמים), ואח"כ דחקו בלחץ עצום (כלשונו), והושווה משקלו למים, וזה מבאר את ההבדל בין שיעור חלה,
ע"ז ביארתי שם בסוף אות ג' (אמנם בתמצות גדול),
"מן הדין" יש כאן ספק ספיקא, שמא כהרמב"ם דהזית שליש ביצה, וא"כ בשלושים גרם תמרים יש עשרים סמ"ק בודאי, ואת"ל כהתוס' שהזית חצי ביצה, שמא כרוב הראשונים שברכה שאינה צריכה מדרבנן, וא"כ מהתורה אין איסור. מה תאמר, שמדרבנן עכ"פ יש כאן איסור ברכה שאינה צריכה, אולם לזה יש את הספק שמא כהרמב"ם בשליש ביצה, וספיקא דרבנן לקולא. (וככל דין ס"ס בדאורייתא וחד בדרבנן שהזכרתי בדברי שם, כמבואר בב"י יו"ד סי' פג, ובש"ך יו"ד סי' קי כללי הס"ס, ובכה"ח שם). וכבר הזכרתי מדברי החינוך שרבותינו יברחו מן החילוקים לעולם בכל מה שמסור ביד ההמון.
כבודו אינו חשוד על זה... אשריו ואשרי חלקו!
אין צד כזה של זית של זמנינו, מבחינתי צד זה הוא שמץ מינות שנזרקה בכמה חכמים לצערי, עקב נבירותיהם בספרים שנטו אחר המחקרים הרבה, ואב לכולם, מדות ומשלקות של תורה, ואחריו נמשכו מדות ושיעורי תורה, והידורי המדות, וכל הבאים אחריהם כפטריות אחר הגשם, שהם לא שתו לבם כלל לדברי רבותינו במסורת של מאות שנים לילך אחר הדרהם, ולא אכפת להם שלפי קביעותיהם כל רבותינו במשך מאות שנים שמשערים במשקל הדרהם לחלה, פדיון הבן, רביעית, ועוד, כולם לדבריהם טעו בגדול, ולא ידעו בין ימינם ושמאלם, לפי המחקרים והממצאים המדעיים שהם מצאו וגילו, רחמנא לצלן מהאי דעתא שבשתא, ומשם יצאו לחלוק על המסורת בשיעורי אכילה במשקל, בטענה שהנפח המשקל אינם שוים כלל, והמרחק גדול, ואף שהבינו שאם נמעך ונסיר כל החללים יש קיום למסורת רבותינו מאות שנים, העדיפו סברותיהם ודעותיהם הישרות יותר מהוראת רבותינו, רחמנא לצלן מהאי דעתא שבשתא, ועד אחרון הזית של זמנינו, שהביאו ראיות מכשלושים סוגיות נגד רבותינו בעלי התוס' וכל הראשונים שתפסו כמותם ונגד כל המסורת והמנהג של מאות שנים לשער הכזית בחצי ביצה או לחומרא שליש ביצה לחוש לדעת הרמב"ם, ולשיטת אלו, אין כאן לא שליש ולא וחצי, רק כשביעית או עשירית ביצה ותו לא, וכל חכמי הדורות במשך מאות שנים לא ידעו ולא יבינו מה שכתבו ומה שהורו, רחמנא לצלן מהאי דעתא שבשתא, וכל זה בא להם מנבירותיהם בדברי החוקרים שיחם ושיגם, שהוא נשמע משכנע ומופתי, על אף שרואים בעצמם שאחר כל הדברים המושכים ומשכנעים של חוקר פלוני, בא רעהו וחקרו והופך הקערה על פיה, אבל עדין דברי החוקרים והמדע נשמעים אצלם יותר אמינים ומשכנעים, כמבואר במצורף.
ולכן מבחינתי הקטן אין צד כזה בעולם, רק יתכן לומר, שהנוהגים כן ע"פ הוראת רבם עקב שלא היה בידם שום מסורת ומנהג אחר, כגון מה שמספרים על איזה גדול או שניים מהדור העבר, אה"נ לא יתבעו על כך, שסמכו על אדם גדול. אבל לענין הלכה סברא זו היא דחויה מכל וכל ואין לה אפילו צד כל שהוא בדברי רבותינו אשר מפיהם אנו חיים, וכפי שביאר בזה בארוכה רבי ראובן מיארה בקונטרס "הזית של רבותינו", ודחה כל דבריהם ביד חזקה.
אליהו חמוי
Active member
אשמח לביאור נוסף הרי כשאמרנו את''ל דהלכה כהתוס' שוב א''א לצרף דעת הרמב''ם בספק השני לספק דרבנן
הרב שמעון ללוש
Well-known member
הכלל של ס"ס בדאו' וחד בדר' הוא כך:
מפרקים את הנידונים, ודנים בתחילה על האיסור תורה, ואח"כ על האיסור דרבנן,
דהיינו,
לגבי האיסור תורה, יש כאן ס"ס, שמא כהרמב"ם בשליש, ואת"ל כהתוס' בחצי, שמא אין איסור מהתורה של ברכה שאינה צריכה,
נמצא עד כאן איסור תורה ירד מכח ס"ס.
ועתה לנידון האיסור דרבנן, יש כאן ספד"ר לקולא, שמא כהרמב"ם דכזית בשליש ביצה.
נמצא כשאנו דנים על האיסור תורה לבדו, אינו קיים מכח ס"ס,
וכשדנים על האיסור דרבנן לבדו, אינו קיים מכח ספק דרבנן,
כמבואר כ"ז בב"י יו"ד סי' פג בדין דגים שספק נמלחו עם דגים טמאים, והובא בש"ך סי' קי ובכה"ח סי' קי כללי הס"ס אות כה, ע"ש.
מפרקים את הנידונים, ודנים בתחילה על האיסור תורה, ואח"כ על האיסור דרבנן,
דהיינו,
לגבי האיסור תורה, יש כאן ס"ס, שמא כהרמב"ם בשליש, ואת"ל כהתוס' בחצי, שמא אין איסור מהתורה של ברכה שאינה צריכה,
נמצא עד כאן איסור תורה ירד מכח ס"ס.
ועתה לנידון האיסור דרבנן, יש כאן ספד"ר לקולא, שמא כהרמב"ם דכזית בשליש ביצה.
נמצא כשאנו דנים על האיסור תורה לבדו, אינו קיים מכח ס"ס,
וכשדנים על האיסור דרבנן לבדו, אינו קיים מכח ספק דרבנן,
כמבואר כ"ז בב"י יו"ד סי' פג בדין דגים שספק נמלחו עם דגים טמאים, והובא בש"ך סי' קי ובכה"ח סי' קי כללי הס"ס אות כה, ע"ש.
ע"ה ס"ט
Well-known member
עדיין לא זכיתי להבין, מנ"ל לומר חילוק זה. הרי גם בתמרים משמשים וצימוקים גבינה צהובה ושוקולד הנפח הוא 40 גרם שזה הפרש של שליש!!! וזה הפרש מאוד משמעותי.
עדיין מידי סב"ל לא פלטי'.
אני שומע כאן צד של תירוץ, אבל מצפה לתירוץ שמיישב ברווח ולא בצמצום...
וייש"כ וחילו על כל המו"מ.
הרב שמעון ללוש
Well-known member
משמשים וענבים שאינם מיובשים אין הפרש,
רק במיובשים, שאז נוצר ריכוז גדול, וכבר אמרנו שבשביל פרט זעיר זה של פירות מיבושים,
וכן תמרים מסויימים (כגון מג'הול) שהריכוז שלהם גבוהה, לא רצו לעשות חילוקים בהוראה המסורה להמון, וכדברי החינוך.
וגבינה צהובה גם היא אין דרך לאוכלה בפ"ע, וכ"ש לא בכמות של שיעור כזית, אלא מלפתים בה את הפת או המאכלים, שכבר בלאו הכי יש עליהם ברכה אחרונה.
ורק בשוקולד (שהוא תעשייתי ולכן יתכן שיש בו ריכוז, על אף שלא בדקתי, וכבר אומדנא של מוצרים רבים הוכחשה כשנבדקו בפועל, אבל לו יצויר שכן הוא), שבדר"כ ילדים הם שאוכלים ממנו בכמות גדולה בבת אחת, יהא עניינו כאותם תמרים מהסוג המרוכז.
- סטָטוּס
