• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

פאה נכרית

סטָטוּס
סגור לתגובות נוספות.
האם אפשר לשלוח את הקונטרס שקר החן?
אולי יתקבצו קבוצת אברכים ויכתבו את דעתם על הספר חן וכבוד כי עברתי עליו ועל פניו הוא משכנע
 
קבלתי שהוא כעת מחפש לפרסם מאמר על סתירות בדברי מרן הגרע"י לגבי פאה נכרית, מחפש מי שרוצה להשיב על דבריו

מצורף הקונטסים הנ"ל
 

קבצים מצורפים

  • ספר חן וכבוד.pdf
    4 MB · צפיות: 35
  • שקר החן.pdf
    6.7 MB · צפיות: 43
לטענת המחבר: לא התחבר 'ספר שלם' נגדו, אלא קונטרס קטן שנגע בקושי בפרק הראשון, ורובו היה השמצות.
יש באתרים השונים את תשובותיו לחלק מדברי קונ' שקה"ח
 
נערך לאחרונה:
מי יכול לציין את עיקר המחברים שדנו בדברי מרן הגרע"י בפרטוט בין לחלוק בין להגן
 
האם למישהו יש את קונטרס תורה תבלין שמוזכר בקונ' שקה"ח
 
נערך לאחרונה:
הגיע לידי המאמר הנ"ל ובעז"ה אעבור עליו.
כעת קראתי את הדברים בעיון וכתבתי טיוטה לתגובה, באמת שאין מה להתרגש סתירות מדומות שנמצאות רק כשמחפשים קושיות [והכל כבר הובאה בספרו חו"כ פרק ח']. איזה קובץ תורני יהיה מתאים לפרסם בו את מאמר התגובה?
 
כעת קראתי את הדברים בעיון וכתבתי טיוטה לתגובה, באמת שאין מה להתרגש סתירות מדומות שנמצאות רק כשמחפשים קושיות [והכל כבר הובאה בספרו חו"כ פרק ח']. איזה קובץ תורני יהיה מתאים לפרסם בו את מאמר התגובה?
תוכל לפרסם בקובץ בית יוסף.
מתקבלים כעת מאמרים לספר הבא בע"ה.
 
אולי תעלה את התגובה שלך כאן בפורום ובע"ה תשועה ברוב יועץ
ב"ה התחלתי להעלות את הדברים על הכתב, ואי"ה אעלה כאן קטעים כפי מסת הפנאי

[מצורף מאמר הסתירות שעליו נכתבת התגובה]
 

קבצים מצורפים

  • הערות על יביע אומר - עזרן (1).pdf
    140.7 KB · צפיות: 44
וזה החלי בס"ד:
פתיחה
נתבקשתי להשיב על דברי מח"ס חו"כ, במש"כ בפרק ח’ מספרו שמונה "סתירות" בין דברי מרן היביע אומר זצ"ל בעניין פאה נכרית [ביבי"א ח"ה אבה"ע סי' ה] - לדברי היבי"א במקומות אחרים. ומחה"ס הנ"ל חזר להפיץ את דבריו במאמר ארוך "ליומא דהלולא {דהיבי"א} ג’ מר חשון תש"פ", בתוספת עשרות ציטוטים מיותרים1 מאחרוני זמננו - כביכול הם יכולים להוות משקל נגד היבי"א זצ"ל.

וכידוע, המחבר הנ"ל שם לו למטרה להתיר את לבישת הפאה נכרית לישראל. ובודאי גם תשובותי לסתירותיו לא יניעו דעתו, שהרי כידוע א"א לשנות גמירות דעתו של אדם. וגם פשוט וברור שאין מרן היבי"א זצ"ל נצרך לדידי או לדכוותי, ומ"מ באתי להשיב על סתירותיו, פן יחשוב מאן דהו שהערותיו באמת מעלות או מורידות לעניין הלכה.

והאמת שדברי מרן היבי"א זצ"ל מאירים וברורים, וכל הקורא את דבריו בשימת לב יוכל ליישב בקל את סתירותיו המדומות של המחבר הנ"ל. וכן נהגתי בכתיבת הדברים, שמקודם עיינתי בדברי מרן היבי"א בפנים במקומות שביניהם מצא (ובחלקם צ"ל המציא) המחבר סתירה, ורק לאחר שהדברים כבר היו ברורים ומיושבים מתוכם, אזי פתחתי ספרי אחרונים נוספים2 לעיין בדבריהם ולהוסיף על פיהם עוד הסברים וטעמים.

ומקוה אני שכוונתי לנכון בביאור דעת מרן היבי"א זצ"ל, ואם שגיתי עמי תלין משוגתי. והקורא אשר יעיין ישר, כבר ימצא את הביאור הנכון בדברי היבי"א.
*

נקדים ונביא את עיקר תוכן דברי המחבר הנ"ל בשמונה סתירותיו:
א. ביבי"א ח"ה (אבה"ע סי’ ה, אות ח) כתב, שבלבישת פאה נכרית יש פריצות וגורמת להרהורי עבירה לרואים אותה. וקשה דביבי"א ח"ו (או"ח סי’ יג) כתב, שבזמננו מותר לקרא ק"ש כנגד אשת איש פרועת ראש, מפני שדרכה לילך כך ואין הדבר גורם להרהור. ועוד קשה, דבח"ד אבה"ע סי’ ג כתב היבי"א להתיר לגרושה או אלמנה לחבוש פאה נכרית לצורך פרנסה, ואם אמת נכון הדבר שהפאה גורמת להרהורי עבירה, איך התיר לה הדבר.

ב. כתב היבי"א בח"ה (שם באות ו) שבלבישת פאה נכרית מתדמה לגויים, ועוברת על ובחקתיהם לא תלכו, ואילו לגבי גילוח הזקן כתב ביבי"א ח"ט (יו"ד סי’ י) שמפני שכיום הרבה מתגלחים ואין כוונתם להדמות לגוים – שרי.

ג. היבי"א בח"ה (אות ז) כתב שאין לסמוך על המנהג להקל בלבישת פאה נכרית, שהוא מנהג רע, והלובשת פאה נכרית עוברת על דת יהודית. וקשה, דלגבי לבישת רדיד וכן לגבי כיסוי ראש לבתולות, סמך היבי"א בח"ד (אבה"ע סי’ ג) על המנהג להקל.

ד. ביבי"א ח"ה (אות ג’) הביא את דברי היעב"ץ, שהרמ"א בהתירו לקרא ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית - התיר רק לבעלה, בגלל היא מותרת בפאה בתוך ביתה ורגיל הבעל בכך. וקשה איך לעיל מינה (באות ב’) כתב היבי"א להתיר לבתולות לילך בגילוי ראש, והוכיח כן מהראשונים שכתבו להתיר לקרות ק"ש כנגדן, והרי גם הם כתבו את דבריהם לגבי ק"ש בביתן. ועוד קשה איך הוכיח ביבי"א ח"א (או"ח סי’ יג) לאשת איש לגלות שתי אצבעות משער ראשה, הרי גם שם יש שביארו בדברי הפוסקים שהתירו כן רק בתוך הבית. ועוד קשה שביבי"א ח"ד (אבה"ע סי’ ג) התסייע מדברי הרמ"א בדרכי משה לגבי ק"ש, להיתר לאלמנה וגרושה לצאת בפאה נכרית.

ה. היבי"א בח"ה (במילואים) כתב, שבלבישת פאה נכרית יש לחשוש למראית העין, שיחשבו הרואים שהיא מהפרוצות שהולכות בגילוי ראש. וקשה דביבי"א ח"ט (שם) לגבי גילוח הזקן במכונה כתב, שכאשר יש דרך היתר מפורסמת לא חיישינן למראית העין.

ו. ביבי"א ח"ד (אבה"ע סי’ ג) כתב שיש להחמיר לאסור לבישת פאה נכרית, מפני שאיסורו מן התורה, ואף למ"ד שהוא מדרבנן הרי עיקרו מן התורה. והקשה, שע"פ כללי היבי"א אמרינן ספק דרבנן לקולא גם כשעיקר האיסור מן התורה.

ז. היבי"א בח"ה (אות ד) הביא שיש חרם על הנשים שילבשו פאה נכרית. וקשה שהרי גם על גילוי מקצת שערה עשו חרם, וביבי"א ח"ד (אבה"ע סי’ ג) לא חשש לזה.

ח. ביבי"א ח"ה (אות ה וח) הזכיר, שבעל העצי ארזים כתב שהמורים היתר בפאה נכרית – עתידים ליתן את הדין, והקשה דבמקומות אחרים ראינו שהיבי"א לא חשש ללשונות חריפים כאלו.

ועתה נחזה האם יש ממש בקושיות אלו:
* * *

סתירה א’

הבאנו סתירה זו ברישא מפני שנראה שזהו טעמו העיקרי של מרן היבי"א לאסור הפאה – משום הפריצות והרהורי עבירה שהפאה גורמת לרואים אותה. ולאחר הבנת טעם זה, נוכל בעז"ה להבין גם את שאר דברי היבי"א ללא סתירה או קושיא.

וז"ל היבי"א בתשובה על פאה נכרית (ח"ה אבה"ע סי’ ה) אות ח’: "...הואיל והפאה מחוברת יפה לשערותיה אסור לצאת בא לרה"ר כי לא ינקו מהרהור עבירה המסתכלים בה בעוברה בראש כל חוצות". וכ"כ מקודם באות ד’ בשם כמה פוסקים, וכן בעוד מקומות לאורך כל התשובה.

והמחבר הנ"ל הקשה, דחזינן ביבי"א ח"ו (או"ח סי’ יג) לגבי ק"ש לפני אשה פרועת ראש [וק"ו פאה נכרית], דלא חייש להרהור בשער אשה בזמננו, והאריך להביא ראיות לדברי המקילים בזה.

ולא דמה יפה. שהרי איסור ק"ש כנגד שער אשת איש הוא מדרבנן (כמבואר בהלכה ברורה סי' עה בירור הלכה סק"ד), ובפאה נכרית הלא עסקינן באיסור פריעת ראשה ברה"ר שהוא אסור מן התורה (כמבואר ביחוה דעת ח"ה סי’ סב). ואף לגבי ק"ש דרבנן לא התסמך היבי"א על סברא זו [שבזמננו אין הרהור בשער] בתורת ודאי, ואפילו לא בתורת ספק - לאמר ספק דרבנן לקולא ודי. אלא צירף עוד טעם כעיקר, והוא דלדעת רוב הראשונים ק"ש נאסרה רק כנגד ערוה ממש. ולשיטתם שער באשה ערוה לא נאמר לעניין ק"ש, דס"ל דלק"ש לא אסרו חכמים כל דבר הגורם הרהור [כגון שער וקול אשה וכו’], וכמו דלא אסרו לק"ש אלא טפח מבשר אשה (ואף בזה יש מקילים, כמבואר בהלכה ברורה שם). וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם וכן נקט בבית יוסף מעיקר הדין, אלא שבשו"ע חזר בו [ובאמת תמהו על כך האחרונים, יעויין בירור הלכה שם סקי"א].

ולכן לגבי ק"ש פסק היבי"א להקל בשער אשה, משום דיש כאן ב’ ספיקות באיסור דרבנן: א. דעת רוב הראשונים שלא אסרו חז"ל ק"ש כנגד שער אשה, ב. אף להחלוקים דס"ל שאסרו חז"ל לק"ש כל דבר הגורם הרהור, אולי שער אשה בזמננו אינו גורם הרהור. וכן דקדק היבי"א לכתוב (באות ב’) "דלגבי הקורא ק"ש ליכא למיחש להרהור ושפיר דמי".

והנה מרן היבי"א לא סמך על כל ספק בפני עצמו לומר ספק דרבנן לקולא, ואף לאחר שהביא בזה ס"ס משמע קצת שלא הקל בזה אלא בשעת הדחק, וכמ"ש בסוף אות ג’: "ודאי דחזי לאצטרופי להקל כשא"א בעצימת עינים". ונראה טעמו ברור, דהספק הראשון הוא נגד פסק מרן השו"ע, והספק השני הוא דחוק מאד ורוב האחרונים חלקו עליו3.

וגם הערוך השולחן (או"ח סי’ עה סק"ז) שהקל מסברא זו, צירף גם את הספק השני הנ"ל4. ובודאי שלעניין איסור תורה של פריעת ראש, לא עלה בדעת אף אחד להקל מכח ספק דחוק כזה ולהתיר פאה נכרית הנראת כשערה ממש, דבזה ודאי י"ל ספק דאורייתא לחומרא.

[ואף הישכיל עבדי, אשר הוא היחיד שהקל לעניין ק"ש רק מהטעם דאין הרהור בזמננו (בח"ד או"ח סי’ ט), לגבי פאה נכרית (בח"ז אבה"ע סי’ טז) פלפל בטעמים אחרים לומר שאין הרהור בשער שאינו מחובר וכו', ומוכח דלא ס"ל מהא דאין כלל הרהור בשער אשה בזמננו].

ואתה תחזה, שגם רוב פוסקי האשכנזים בדורנו לא התירו כל פאה נכרית - אף כזו הנראת כשערה ממש, אלא הצריכו שיהיו בפאה סימנים ניכרים לכך שאין זה שערה [ולא מטעם מראית העין]5, ומוכח דלית להו האי סברא דבזמננו אין שער אשה גורם להרהור, דזה מוכחש במציאות כידוע לכל בר דעת שהדבר גורם להרהורי עבירה [גם אם בזמננו הוא במידה פחותה לפי כמה אחרונים]. וכפי שהאריך בספר לבושה של תורה (ח"א סימן כח אות ה והלאה)6.
*

והמחבר הנ"ל רצה להביא ראיה מדברי המהר"ם אלשקר (סי’ לה) לגבי שיער האשה היוצא חוץ לצמתה, שכשם שבזה לא חשש להרהור מפני שדרכן לגלותו, ה"ה בזמננו לכל שער האשה.

ואין מזה ראיה כלל, שהרי גם הפוסקים שהחמירו בשער אשה בזמננו, הסכימו לדברי הרמ"א (או"ח סי’ עה ס"ב) שכתב להקל בשער היוצא חוץ לצמתן במקום שרגילות בכך. והטעם ברור, דלכולי עלמא שער היוצא חוץ לצמתן לא נכלל בדברי חז"ל ש"שער באשה ערוה" [וכמו שלא היה בכלל איסור התורה של פריעת ראש], והטעם שאסרו לקרא כנגדו במקום שאין רגילות, הוא משום שבזה שאינן רגילות נהפך למקום המכוסה ויגרם ע"י זה הרהור7. ודבר שנגרם הרהורו מחמת כיסויו (כגון שער היוצא חוץ לצמתה), יכול לחזור להיתרו ע"י גילויו. מה שאין כן דבר שאסרה תורה מפני יופיו הגורם הרהורי עבירה (שער אשת איש), לא יתמעט הרהורו מחמת פריעתו. ודוק.

וראה מש"כ בספר שבילי דוד (סי’ עה סק"ב): "וא"ל לאותן הפוסקים המתירין שורה אחת של שערות, האיך אפשר להתיר דקרא סתמא כתיב ופרע ראש האשה, ונ"ל דלהנך פוסקים מעולם הלכו הנשים כך גם בימי מרע"ה הלכו כן, א"כ לא נאמר בקרא ופרע ראש האשה רק מה שהיה אז נקרא ראשה פרועה".

ואף להחולקים על זה, וס"ל דגם שער היוצא חוץ לצמתה הוא בכלל שער באשה ערוה, יש לחלק טובא. דדוקא בשיעור מועט כזה של שער אפשר לומר שאינו גורם להרהור, אבל בכל ראשה ודאי שאין לומר כן, וכמ"ש בשם הח"ח (לעיל בהערה 3): "שלא נאמר סברא זו רק בצומת שער הבולטת מרדיד שעל ראשה ולא בפריעת הראש כולה".

ועל שאר דברי בעל המאמר הנ"ל, אשר האריך לכתוב איך שבזמננו אין הרהור בנשים, ומותר לאשה להתקשט ברה"ר בכל מיני תכשיט, ואף בבגדי צבעונים הגורמים לרואה אותן לבא מיד לידי קרי (כלשון רש"י שהביא), וכן מותר לה ללבוש בגדים המיוחדים להסית את הזכר להסתכל בהן, עפרא לפומיה. ואין להשיב על דברים כאלו8.

ואף לגרביים דקות ובגדים המבליטים את חלקו העליון של גופה, מצא לו איזה ציטוט (עם השמטות ודילוגים9) מרב אחד - שבזמננו יש צד להקל, ש"אחרי שכבר נהגו במלבושים אלו החדשים הרבה שנים, הורגלה בהם העין ואינם מעוררים את היצר כמו אז", ודברים אלו פשוטים לאיסורא, ולא אאריך בהם דהוא דבר התלוי ברגש הצניעות - אשר בעוה"ר חסר מאד בדורנו הזה, וכפי שהאריך בזה בספר לבושה של תורה בכמה מקומות.
*

עוד הקשה המחבר הנ"ל, דאם באמת הפאה גורמת להרהורי עבירה, איך ביבי"א ח"ד (אבה"ע סי’ ג) התיר לגרושה או אלמנה לחבוש פאה נכרית לצורך פרנסה.

וע"פ המבואר לעיל לא קשיא מידי, דבאלמנה וגרושה חיוב כיסוי ראש הוא מדרבנן - וספק דדבנן לקולא [וכפי שכתב להדיא ביבי"א שם באות ג’]10 (וגם בפנויה יש פחות חשש להרהור, עי' לבושה של תורה ח"א סי' כא אות ז), ואעפ"כ לא הקל היבי"א אלא במקום צורך גדול של פרנסה, דספק זה (שמא אין הרהור בשער אשה בזמננו) דחוק מאד לאומרו כנ"ל [ואף בפאה נכרית], ולכן גם במקום צורך גדול לא התיר אלא בצירוף עוד ב’ ספקות: א. דעת המתירים פאה נכרית גם לאשה נשואה, ב. דעת האגר"מ שהתיר לאלמנה וגרושה אף לגלות ראשן ממש במקום צורך. עי"ש.
*


1וכנראה מרוב להיטותו לנפח את מאמרו, בכמה מקומות אף כפל את אותם ציטוטים מעמוד לעמוד.

2ומהם יש לציין בפרט את המיוחד שבספרי הצניעות בדורנו, ה"ה ספר לבושה של תורה לגאון הרב פסח אליהו פאלק זצ"ל, אשר נלב"ע בעת כתיבת הדברים, ביום כ"ג טבת ה’תש"פ. ויהיו הדברים לע"נ הטהורה.

3רבי יוסף פלאג’י בספר יוסף את אחיו, שו"ת נהרי אפרסמון, לבושי מרדכי קמא, מי יהודה, ספר תורת חיים סופר, משנה ברורה, שולחן מלכים לאנדא, חזון איש, שו"ת מהר"י שטייף, שארית ישראל מינצברג, מהר"י טייטלבוים מסאטמר ועוד. כולם מובאים בתשובת היבי"א ובקיצור בספר הלכה ברורה שם (שער הציון אות כו) [ואף בשיער אשה נכרית הסתפקו האחרונים יעוי"ש].
וכך כותב בנו של החפץ חיים (קיצור תולדות הח"ח עמ’ לה) בדעת אביו על המקילים בזה: "אמנם מר אבי התרעם מאד על טעות זה, וחשב זאת לדברי בורות, שלא נאמר סברא זו רק בצומת שער הבולטת מרדיד שעל ראשה ולא בפריעת הראש כולה". והג"ר חיים עוזר זצ"ל אמר, על האומרים סברא זו, שהם "מגלים פנים בתורה שלא כהלכה" (דברי בן שלמה, עמ’ שו-שז) [אמנם יתכן וכוונתו בעיקר למתירים עפ"ז לגלות שער ראשן].
וסיפר לי הרה"ג רבי יצחק יעקב סעליד שליט"א, שכאשר הראו לגאון הרב יוסף ברויאר זצ"ל (אב"ד עדת ישורון, נכד הרש"ר הירש זצ"ל) את מש"כ בערוך השולחן להתיר ק"ש כנגד שער אשה בזמננו – השליך את הספר ארצה, ואכן ראה הגאון זצ"ל את המכשול אשר יכול לצאת מפסק זה, וכפי שאנו רואים שיש כותבים שבאמת עלינו להתיר לנשים נשואות לילך בגילוי ראש מהטעם הנ"ל. ובאמת הגאון הערוך השולחן זצ"ל כבר חש לזה, והקדים רפואה למכה - ופתח בדברי מוסר לנשים אשר פרצו בעון זה והולכות בגילוי ראש וכו', עי"ש. ועוד שח לי משם הגר"מ הינמן שליט"א שגם האג"מ זצ"ל לא הוה ניחא ליה בהיתר זה, וכששאלהו על כך השיב "כבר הורה זקן [הערה"ש]" (וכן לשונו באג"מ ס"ס לט).

4וכן האג"מ (או"ח ח"א סי’ מג [וכ"כ בסוף סי’ לט]) והשרידי אש (הוצאת מוה"ק ח"ב סי’ יד) שהסכימו עמו, עיקר סמיכתם על הספק השני.
הבן איש חי (ש"א פרשת בא אות יב) כתב: "ובספרי הקטן מקבציאל העליתי, דהנשים בערי אירופה, שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרא כנגדן, כיון דכל הנשים דרכן בכך" [והביאו הכה"ח בסי' עה ס"ק טוב], ואין זה ברור אם כוונת הבא"ח לנשים יהודיות שבאירופה או שמא רק לנכריות. ועדיין לא זכינו לאור הספר מקבציאל (על פרשה זו), ואם הקל מסתמא צירף גם הוא את הספק השני [ובאור לציון (ח"א או"ח סי’ י) כתב שזהו טעמו היחיד של הבא"ח, שמפני שכל הנשים באירופה דרכן בכך וא"א ליזהר בזה, יש להקל כדעת רוב הראשונים דשער באשה ערוה לא נאמר לעניין ק"ש. וכן ביאר בדעת הב"י שלא חזר בו, וגם בשו"ע מש"כ לאסור היינו רק היכא דאפשר בקל. עי"ש].
בהלכה ברורה (סי’ עה שער הציון אות כה) הביא שכדברי הערה"ש פסקו גם בשו"ת חלק לוי ובספר שבילי דוד, אולם בחלק לוי כתב כן בלשון לכאורה וחזר בו, ובשבילי דוד כתב כן בלשון אולי ורק בתוך ביתה ולא ברה"ר [ומצאתי בספר נחמדים מזהב חזן (שבסוף שו"ת בני אהרן וילנא תרס"ב, בדף סא ע"א אות טו) שגם כתב שאולי יש להקל בזה בשעת הדחק].

5וגם רבני האשכנזים שמצא בעל המאמר הנ"ל, והביאם כמסכימים לשיטתו - שאין הרהור בשער אשה וכל פאה מותרת [הגר"ב זילבר זצ"ל, הגר"מ שטרנבוך הגר"ג ציננער והגר"י שיינפלד שליט"א], הם גופם במקומות אחרים כתבו להחמיר מאד בפאה הנראת כשערה ממש:
הגר"ב זילבר חתום על מכתב בזה"ל (מובא בלבושה של תורה ח"א עמ' שכד): "היות כי בעוה"ר נפרץ באחרונה שנשים נשואות לובשות פיאה נכרית הדומה ממש לשער מינים ממינים שונים לא שערום אבותינו, עד שנראין כפרועות ראש ח"ו – הרינו רואים חובה לעצמנו להודיע דעתנו דעת תורה הקדושה כי הדבר אסור מדינא. שאף במקומות שנהגו בפיאה נכרית לא עלתה על הדעת פיאות נכריות כאלו דעשיויות כדרך הפרוצות ח"ו עד שאין היכר בין נשואה לפנויה. ועבירה גוררת עבירה ובכגון זה אין שום היתר...".
והגר"מ שטרנבוך הגדיל להחמיר בזה יותר מכל הפוסקים, וכתב שהמברך כנגד פאה נכרית שנראת כשערותיה – ברכותיו לבטלה, וז"ל (תשובות והנהגות ח"ד סי' רצד): "וראוי להעיר עוד לכל חתן ובפרט לבן תורה שמיקל כהמנהג להתיר פאה נכרית, שחייב לדאוג שיבררו אצל הכלה שמכינה פאה נכרית לחופה ולאחר נישואיה, שלא תהא בפריצות, והיינו שער ארוך או שער טבעי וכדומה, שהרבה פעמים אצלה העיקר בבחירת הפאה הוא שלא יהא ניכר כפאה אלא שיהא נראה כשערותיה, ואם לא יברר כהנ"ל, יתכן שהחתן יגיע לחתונה ויגלה שהיא קנתה לה פאה מפוארת, אבל מתועבת ואסורה ומוטב בלעדיה, והחתן הבן תורה נכשל בברכות לבטלה ובאיסור פריצות וחילול השם ר"ל שחוטא ומחטיא ותורתו לא מתקבלת". וצע"ג, שזה סותר למ"ש בספרו דת והלכה שאין הרהור בשער אשה בזמננו וכו’ וכו’, וכפי שהאריך לצטט במאמר הנ"ל. וי"ל שחזר בו מפני שראה הפריצות שהתרבתה בפאות הנכריות ב30 שנה שאחר כתיבת ספר דת והלכה, ומשנה אחרונה [מ"ש בתשובות והנהגות] עיקר.
הגר"ג ציננער בתוך מאמרו בקובץ אור ישראל (גיליון לו עמ’ קג והלאה) כתב: "ואף שנתקבל להיתר ללכת בפאה נכרית, עלינו לדעת שכוונת התורה היתה להבדיל בין אשת איש לפנויה ושתהא ניכר זאת בשערה, וא"כ כל שהולכות בפאה נכרית הנעשית באופן מיוחד שיהא נראה כאילו המה שערותיה ממש, יש למחות בידן...", "ובכן צריך לדעת כי אפילו שערות מלאכותית שקורין "סינטעטיש" גם כן אינה מצלת רק מן איסור ע"ז, אבל הרבה חששות ואיסורים שישנם לכו"ע בפאות נכריות יוכל להיות אף בפאות אלו, והן אמת שבשערות אמיתיים שכיח וקל לבא לחששות הנ"ל, אך עכ"ז צריך להשים לב שגם בפאה סינטטית יוכל להתהוות שידמה לשערות ממש ויביא לידי הרהור ותאוה, וזה ודאי אסור לכו"ע".
הגר"י שיינפלד (אוסרי לגפן ח"ט עמ’ קפה) שציטט המחבר הנ"ל כמיקל - באמת מחמיר, וז"ל - לאחר הקטע שציטט במאמר דאי אפשר לאסור להתנאות ברה"ר וכו': "והכוונה רק שגם כשהאשה מתנאה, שתתנאה במה שנהגו אמותינו הצנועות להתנאות – במטפחות וכובעים נאים וכיו"ב, ולא בחיקוי של ערוה [=פאה נכרית]", וכן כתב לעיל (עמ’ קפד): "ובאמת אין צריך לגנות המנהג הזה [= של פאה נכרית], כמו שפשוט שאם ימציאו איזה מאכל כשר ויקראו לו חזיר, אף אם יתפשט המאכל ותהי’ עליו חותמת כשרות, מ"מ כל נפש יפה תדחנו". [ולדינא מסקנתו (בתחילת אות ז) שא"א לאסור מעיקר הדין אחר שהמנהג להקל, אולם זה רק בפאה קצרה ואסופה וכו’ עי"ש].

6ובדרך אגב יש להעיר במה שהביא במאמר הנ"ל את שיטת הגר"ש משאש זצ"ל, וז"ל: "והנה אם באנו לשפוט בשכל הישר, נראה ברור שהיום שנשארים בגילוי הראש לגמרי, לא ניתוסף שום הרהור בין אתמול קודם שנישאת להיום אחר שנישאת, שלא נראה שום שינוי בגופה שיעורר ההרהור, ודוקא בימי קדם שהיו מכסין ראשם משעת הנישואין והלאה, אז אם תחזור לראותה מגולה באיזה מקרה, ודאי שיש גירוי יצר, כיון דאתמול מכוסה, והיום רואה דבר חדש, שערותיה מגולות, לא כן באלו שלא כיסו לעולם, אין כאן הפתעה ולא הרהור חדש, גם חציפות אין כאן בדבר שהכל עושין, ומטעם זה התירו לקרות ק"ש כנגד הנשים הבאים מאירופה שרגילין לגלות ראשן, וזה ראיה גמורה שאין כאן הרהור".
ולדבריו נתת דבריך לשיעורים, שאשה שכסתה באיזה זמן את ראשה במטפחת - אסור לה מעתה לחבוש פאה נכרית. והרי דבר זה מצוי מאד גם אצל חובשות הפאה שלפעמים לובשות גם מטפחת או כובע, ועוד לדבריו פנויה שכסתה את ראשה פעם שוב דינה יהיה כאשה נשואה ותאסר בפריעת ראשה. וצע”ג [וליישב דעת הגר”ש משאש אולי יש ליתן שיעור זמן שהשיער יהיה מכוסה שמאז יגרום להרהור, כגון שלושים יום. וזה דוחק, ועדיין יהיה אסור לאשה שלבשה מטפחת שנים רבות להתחיל ללבוש פאה נכרית].
ובטעם הדבר שלאחר הנישואים יש חיוב כיסוי ראש ואיזה הרהור נתחדש לאחר נישואיה, כבר האריכו האחרונים. ראה בלבושה של תורה ח"א עמ’ רטו והלאה, ובמה שנכתוב בזה בהמשך בעז"ה.

7וכמ"ש לעניין החלק שמכף היד ועד המרפק, שהדבר תלוי במנהג המקום (ראה בהלכה ברורה סי’ עה ס"ה).

8ובמה שהביא מהגר"ש משאש ש"מצוה וחובה על הנשים להתקשט לבעליהן ולכל העולם בהיתר" אחר אלף המחילות מכקת"ר יחידאה הוא בזה, והערת הגר"מ הלוי על דבריו במקומה עומדת – דאדרבה איסורא איכא. ומ"מ ברור שגם הגר"ש זצ"ל לא התכוון לבגדים כעין מה שהזכיר בעל המאמר, וכפי שהסביר בתגובתו לגר"מ לוי זצ"ל.

9שבהמשך דבריו כותב שמ"מ יש לאסור פאה נכרית חדשה, שיש בה מראית עין וגורמת להרהורים וכו’, וכן האריך לחלוק על דברי הגר"ש משאש הנ"ל בהערה הקודמת.

10ומטעם זה הקל גם לאשה נשואה לחבוש פאה נכרית כשאינה ברה"ר, בשעת הדחק, דאין חובת כיסוי ראש בחצר אלא מדרבנן (ילקו"י אוצר דינים לאשה ולבת, עמ' תשפט).



המשך יבוא בעז"ה...
 
שמחתי לראות את מאמר התגובה שנכתב כאן ע"י המכונה "חכם", איישר חיליה לאורייתא, שמברר מקחו של גדול הדור, רבינו עובדיה יוסף זצ"ל, שתורתו מתוקה ומשנתו מחכימה, ובדבריו אנו הוגים תדיר. ויישר כח גם למנהלי הפורום המכובד הזה, ולכל פעלם המבורך (אמנם בענין פאה אני סבור אחרת ממה שהסיק הגר"ע יוסף זצ"ל, אבל אני מעריצו ואוהבו, ובשבוע הבא אני וכל בני ביתי נזכה לקיים "ככל אשר יורוך" כפי הוראתו).

מלכתחילה חשבתי להמתין שיגמור הכותב את דבריו, אבל עבר שבוע ושבועיים ולא ענה אלא על סתירה אחת מתוך שמונה סתירות, ואמרתי להשיב על סדר דבריו. אבהיר כי אינני עונה בשם המחבר ובעל המאמר הנ"ל, אלא כותב כפי הנראה לעניות דעתי להשיב על דברי הכותב.

תגובה על הפתיחה

א. מה שכתב שהמחבר "חזר להפיץ את דבריו" בתוספת "עשרות ציטוטים מיותרים", ובהערה: "מרוב להיטותו לנפח את מאמרו, בכמה מקומות אף כפל את אותם ציטוטים מעמוד לעמוד", זהו לעג מיותר, ואינו לגופו של ענין, ומוכיח שהכותב יש לו משהו אישי נגד המחבר. ובוודאי שהכותב הוא צדיק ויר"ש ואין לו שום דבר אישי, רק חבל שזה נראה כך. והיה לו להתנסח בצורה מכובדת וראויה כדרכה של תורה, ולדוגמא: "מה שכתב בספרו סתירות לכאורה, וחזר וסידרם בשנית במאמר נפרד", וכו'.

ב. מה שכתב שהאחרונים האחרים אינם יכולים להוות משקל נגד היבי"א - הרי זה זלזול בכבודם, ולא רק שמיותר לחלוטין, גם מביא את הקורא לדחיה אוטומטית של הנכתב. וכי אנו הקטנים יכולים להשוות בין הגדולים, ולומר זה גדול וזה קטן? וגם אם היבי"א גדול מהם - מה שבהחלט יתכן - וכי אין משקל כלל לדבריהם, שנדחה את כולם מחמת היבי"א ללא עיון בדבריהם?

ג. מה שכתב שהמחבר שם לו למטרה להתיר הפאה לישראל - גם זה מיותר, מלבד שאינו נכון, כי מטרת המחבר היתה להביא לידיעת הציבור את דברי המתירים, שאינם מפורסמים, וכפי שכתב בהקדמתו, ולא בא להתיר מאומה, אלא לומר שיש מתירים, ויש בדבריהם ממש, ואי אפשר לבטלם כלאחר יד, ואלו ואלו (המתירים והאוסרים) דא"ח, וקורא לציבור לעיין בדברים וכל אחד יסיק את מסקנתו.

ד. מה שכתב "פן יחשוב מאן דהו שהערותיו באמת מעלות או מורידות לעניין הלכה", גם זה לעג מיותר, ובפרט שיש סתירות מהן שנכתבו ע"י גדולי האחרונים כהגר"ש משאש, וההערות שנכתבו נכתבו לשם "הערות" בלבד ולא כפסק הלכה כלשהו, ואם באנו לפסק הלכה, יש עשרות אחרונים שהתירו, ולא נצרכא כלל. וכן מה שכתב "וכל הקורא את דבריו בשימת לב יוכל ליישב בקל את סתירותיו המדומות" כל זה מיותר, וחבל שהכותב נגרר לכל הנ"ל.

ואצטט מתוך לשון מח"ס חו"כ בספרו שם: "מרן הרב [הגר"ש משאש] זצ"ל העיר על הסתירה לכאורה בשו"ת יביע אומר בענין "דת יהודית", ואמרתי אענה אף אני חלקי, ואציגה נא עוד סתירות לכאורה בדברי הראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, שהוקשו לי אחר העיון בדבריו הקדושים שם, כאשר מאותם הטעמים שאסר פאה נכרית, התיר בענין אחר, והוא פלא. וכל זה אחר המחילה רבה מכבוד תורתו ומעלתו, ונשיקת עפר רגליו, כי תורה היא וללמוד אני צריך, ולא באתי אלא להציע את הדברים לפני המעיינים. וזה החלי בעזר צורי וגואלי".

ישמע "חכם" ויוסף לקח, כיצד להתנסח כדרכה של תורה (ובשלמא אם היה עונה כסיל כאיוולתו לאחד הריקים המבזים ומחרפים ומגדפים את הגר"ע יוסף, אבל כאן לא מובן על מה ראה על ככה. וכי ויכוח הלכתי צריך להיות רצוף הלבנת פנים והוצאת שם רע, אתמהה).

תגובה על סיכום הסתירות (לפי סדר הסעיפים של הכותב)

סיכום הסתירות הוא דבר מהותי, כי הקורא (שלא קרא את המאמר הראשון) מתבסס על הסיכום והקיצור, ולכן חשוב להבהיר את הפרטים המושמטים שהשמיט הכותב בשגגה.

א. בענין פריצות, השמיט הכותב שהשווה הגר"ע נשואות לבתולות, וכשם ששיער הבתולות אינו מעורר הרהור, כך שיער הנשואות.

כמו כן השמיט מה שהביא מהרמב"ם והרי"ף ומרן בבית יוסף, ששיער אינו גורם הרהור כלל, ולכן אפי' הנוהגת לכסותו אין בזה משום הרהור כלל ומותר לקרוא ק"ש כנגדו.

ב. בענין בחוקותיהם, השמיט הכותב שבחוקותיהם נוהג רק בדבר שעושים משום אמונתם ועבודתם.

כמו כן השמיט הכותב שכיום אין הגויות נוהגות כלל בפאה (וממילא לא שייך בחוקותיהם) אלא רק מיעוטא דמיעוטא, או משום מחלה או לצורך משחק לפי שעה.

ד. מה שכתב "ועוד קשה" אינו נכון, אלא מדובר בהערה בעלמא, "תדע" שביבי"א הקודם הביא את הרמ"א בפשטות כמתיר, ורק בתשובתו הבאה דחה את הרמ"א ע"פ מה שכתב היעב"ץ בדרך אפשר (כמו כן גם לא ציין מתירים שהזכירם בתשובתו הקודמת).

ה. השמיט הכותב ענין עיקרי, שלא גוזרים גזירות מראית העין לאחר חתימת הש"ס. ועוד הביא ראיה לזה מאגרות משה שכתב כן על פאה.

ו. השמיט הכותב שאפילו אם מרבית הפוסקים אוסרים, ומיעוטם מתירים, עדיין ספק דרבנן לקולא.

ז. השמיט הכותב שבאותו חרם על פאה, באותו חרם עצמו כלול חרם על גילוי מקצת שערות.

תגובה על יישוב הסתירות

(סתירה א’)

א. מה שכתב "ולאחר הבנת טעם זה, נוכל בעז"ה להבין גם את שאר דברי היבי"א", אינו נכון, כי אין שום קשר בין פרט אחד לשני. ואם הטעם היחיד לאסור הוא משום פריצות והרהורי עבירה, ממילא לא היה צריך לכתוב שאר הטעמים שהיו שייכים רק בזמנם.

ב. לפני שנבוא לעצם דבריו, אציין שמה שכתב שלק"ש לא אסרו כל דבר הגורם הרהור, אינו נכון. אלא שלשיטת הרמב"ם והרי"ף (כפי שכתבתי לעיל) לא שייך הרהור בשיער, ולכן לא אסרו לקרוא ק"ש כנגדו. ופשיטא שכל דבר המעורר הרהור, אסור לקרוא ק"ש כנגדו, כי זהו היסוד של האיסור של חז"ל. וממילא מה שהתירו ק"ש נגד שיער, אפילו המכוסה, הוא מפני שדעתם ששיער אינו כלום ואין בו דבר המעורר הרהור.

ג. וממילא מה שרצה לחלק בין איסור דאורייתא של פריעת ראש לאיסור ק"ש דרבנן, אינו נכון, כי איסור דאורייתא אינו משום פריצות והרהורי עבירה, ולא מצאנו זה בשום מקום (ובוודאי שלא שייך זה אליבא דהרמב"ם הנ"ל) כי התורה לא כתבה טעם וכן בגמ' כתובות ע"ב לא כתוב טעם אלא שכך למדים מהפסוק, ורש"י בביאורו העיקרי מבאר שלמדים מהתורה שכך הוא מנהג בנות ישראל. וזה לשונו: "מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש, וכן עיקר".

ובוודאי שאי אפשר לבדות טעמים מלבנו (לאיסור דאורייתא של פריעת ראש) ומחמת זה לאסור פאה, שהרי היבי"א עצמו דחה בשני ידיים את המקרי דרדקי שלדבריו טעם כיסוי ראש הוא להבדיל בין רווקה לנשואה וממילא אסר פאה: "ובהיותי בזה ראיתי בספר מקרי דרדקי (בראשית אות ל"ה) שכתב... איסור תורה הוא שתצא אשה בפאה נכרית, כיוון שע"י כך אין היכר בין נשואה לפנויה, ותוכל לבוא לידי קריבה דגילוי עריות, מפני שנראית שהיא פנויה. ע"כ. ולענ"ד אין דבריו מחוורים כלל..." (וראה עוד לקמן מדברי היבי"א בזה).

וממילא אין שום טעם לבוא ולחלק חילוק בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא, כי השאלה כאן היא שאלה פשוטה, האם שיער גורם להרהור או אינו גורם להרהור? ובזה כתב היבי"א מפורש, ששיער בימינו אינו גורם להרהור, היות והנשים מצויות בינינו, ואין שום חילוק בין שיער הבתולות לשיער הנשואות (אלא שגילוי שיער הנשואות הוא דאורייתא וזה אי אפשר להתיר למרות שאין שום הרהור).

ומכל דברי הכותב נראה שלא הבין כלל את עצם הסתירה, אלא חשב שיש כאן שאלה, מדוע בק"ש להתיר ובפריעת ראש להחמיר. ולא היא, אלא הסתירה היא שאי אפשר לאחוז את החבל משתי קצותיו, מצד אחד להתיר ק"ש מפני שאין הרהור כלל בשיער (וכפי שהאריך היבי"א להביא מדברי האחרונים שהנשים נמצאות תדיר בינינו ואין הרהור גם בנוגע לדברים אחרים), ומצד שני לאסור שיער מחמת שהוא גורם הרהור. כי זה סתירה מיניה וביה.

מדברי הגר"ע משמע בפשטות שאין הרהור בראיית שיער הנשים הנשואות, כיוון שהתרגלו לראותן, ואין שום הבדל בינן לבין שיער הבתולות, וקל וחומר פאה נכרית שהיא כבגד, ואפילו אינה השיער עצמו שאותו אסרה התורה. וקל וחומר שגם אצל הנשים הכשרות התפשט חבישת הפאה, ומדוע נאמר שיש הרהור בזה.

ועל כל זה, הכותב הנ"ל אינו עונה כלל.

ד. מה שכתב בשם היבי"א ש"אולי שיער אשה בזמננו אינו גורם הרהור", אינו נכון. כי היבי"א כתב דבריו בהחלט, ולא בדרך שמא וספק, וזה לשונו: "יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה". ועוד: "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור".

ה. מה שכתב "ובודאי שלעניין איסור תורה של פריעת ראש, לא עלה בדעת אף אחד להקל מכח ספק דחוק כזה ולהתיר פאה נכרית הנראת כשערה ממש, דבזה ודאי י"ל ספק דאורייתא לחומרא". אינו ענין כלל לנד"ד, וגם חלק מהאחרונים שציטט בהערתו (כגון ערוך השולחן, חפץ חיים שהחמיר בנד"ד לגבי ק"ש מול שיער אשה נשואה, והחזו"א שהסתפק בדבר) הם עצמם התירו פאה, כי יש חילוק גדול בין פריעת ראש שהיא איסור דאורייתא, לבין פאה שהיא איסור דרבנן ע"פ רוב ככל הפוסקים האוסרים, כפי אשר יראה הקורא שכל טעמי הגר"ע לאסור הם מדרבנן ולא מדאורייתא.

וממילא אין שום קשר למה שכתב שספק דאורייתא לחומרא. וגם מה שכתב שלא עלה על דעת אף אחד להקל, המציאות היא בהיפך, שעשרות פוסקים כתבו להקל, ואף אחד מהם לא אסר פאה נכרית משום הרהור.

וגם מה שבשטף דבריו הביא אחרונים שחלקו על היתר הגר"ע בלשונות חריפים, "אמנם מר אבי התרעם מאד על טעות זה, וחשב זאת לדברי בורות", וכן "מגלים פנים בתורה שלא כהלכה", תמוה שלצורך איסור פאה הגיע עד זלזול בהגר"ע יוסף ובשיטתו להתיר ק"ש נגד שיער.

ו. גם מה שהביא מהישכיל עבדי, אכן הישכיל עבדי לא נחית לזה, אבל כפי שכתבנו, גדולי הראשונים (הרי"ף והרמב"ם) לא סבירא להו שיש הרהור בשיער כלל, אפילו אם דרכו להיות מכוסה (שזה פלא, כי ההגיון אומר שכל דבר שדרכו להיות מכוסה, אע"פ שמותר בגילוי, מביא לידי הרהור. אבל זה מוכיח על שיטתם ששיער אינו כלום, ואין הבדל בין שיער המונח על השולחן לבין שיער המונח על הראש).

ז. מה שכתב שרוב פוסקי האשכנזים בדורנו לא התירו כל פאה, והצריכו שיהיה ניכר, אינו נכון. כי אלה דברים המופיעים רק בפשקווילים (ובכלל זה ספרים הבנויים על פשקווילים, כגון ספרו של הרב פאלק שהזכיר), שצ"ע גדול לגבי מהימנותם, ובוודאי אין להם גדר של פסק הלכה, ומטרתם העיקרית של מנסחי הפשקווילים הם לאסור כל פאה, אלא שהולכים סחור סחור ואוסרים את כל הסוגים והמינים, או "נראית כשיער" (וכי יש פאה שאינה נראית כשיער? גם פאה סינטטית נראית כשיער). וממילא אין לבנות תילי תילים על הפשקווילים הנ"ל, ולקבוע שאליבא דהחתומים, שיער של אשה מעורר הרהור.

והמעיין קצת בספרים, יראה שכל הדיון בענין פאה היה משום מראית העין (ולכן הגר"מ פיינשטיין בתשובתו התייחס כמעט רק לזה), וכל הויכוח בין האוסרים להמתירים היה על פאה שנראית כשערה ממש ואי אפשר להבחין (כלשונם של הפוסקים האוסרים דאז, לפני 200 שנה ולפני 400 שנה) ואת זה גופא המתירים התירו. והיום, לוקחים את סברת המתירים ומשליכים על האוסרים, ועוד הופכים את סברתם מענין מראית העין לענין הרהורי עבירה, כשאין קשר בין זה לזה. והיה פשוט לפוסקים שאם נפוץ חבישת פאה בקרב הנשים, אין בזה משום הרהור. ורק מיעוטא דמיעוטא מבין הפוסקים האוסרים כתבו לאסור משום הרהור (וגם זה בזמנם, שלא היה נפוץ).

וכבר העיר הגאון רבי יהודה הרצל הנקין שליט"א, בשו"ת בני בנים, על הרב פאלק הנ"ל שליקט פשקווילים בספרם:

"קבלתי בתודה העתק ההערות בעברית לקונטרס בלועזית "עוז והדר לבושה" ממחבר שו"ת מחזה אליהו שליט"א.

לפני כעשר שנים כתבתי לו בענין אחד ונדפס בשו"ת בני בנים חלק ב סימן י"ט אך לא קבלתי תשובה, וכעבור כמה שנים פגשתיו כשבקרתי בקהילתו.

ועיין בבני בנים חלק א סימן ל"ט שכתבתי לרב אחר משם שגם כן חיבר קונטרס בלשון האנגלית, וסמך על מקצת גדולים לאסור על כל העולם, וכמו בהערות הנוכחיות באות א, שהעתיק קול קורא שיצא בארץ ישראל שיש בו צרוף הלכות ברורות עם ענינים שאינם בשלחן ערוך, כמו חיוב גרביים ואיסור שסע בחצאית ארוכה. והוא עצמו כתב באות י"א שגרביים הן מהרגשת הצניעות של נשים, ומשתנה ממקום למקום.

ואין מורים מתוך קול קורא, כי אחד מחבר את הנוסח ומחתים אחרים, ורוב החותמים סומכים על החותמים הראשונים בלי להתעמק בפרטים, ואי אפשר לעמוד על מקור הדברים וסמכותם, ותשובה מנומקת אחת שווה כרוזים הרבה אפילו כשחתמו גדולים על הכרוז עצמו וכל שכן כאן שרק היה למראה עיניהם".

כמו כן, בדרך כלל אותם הרבנים החתומים על הפשקווילים אינם טורחים להכחיש (ורואים בפועל שגם לא הועיל למי שהכחיש, ואדרבה הטרידוהו יותר), אבל מתוך הכחשתם ומחאתם של רבנים בודדים אפשר ללמוד על תמונת המצב הכללית.

ואציין רק דוגמא אחת, מתוך הספר "ועלהו לא יבול" (תשובות הגרש"ז אויערבאך זצ"ל חלק ג' עמ' ע'-ע"ד), מפי נכדו:

"בשנה האחרונה לחייו של סבא, פורסמו מודעות בענין צניעות במלבושי נשים, שכתוב בסופן שהמכתב היה למראה עיניו של הגרש"ז אויערבאך. היה נשמע מניסוח הדברים, שכל מה שכתוב במודעה היה בהסכמתו. זכור לי שסבא הקפיד על כך ששינו את מה שאמר, וכתבו שם דברים לאיסור, דברים שחשב ואמר בפירוש שמותר".

"התפרסמו גדרי צניעות בפאות נכריות של נשים, שהתייחסו לצבע הפאות, לאורכן, לצורתן וכו'. גם שמו של הרב הוזכר ביחס לגדרים אלו [זוהי לשון עדינה, ורוצה לומר שהיה בין החתומים שם]. שאלתי את הרב ביחס לגדרים השונים שהתפרסמו: האם זה נכון שאסור שפאות נכריות תהיינה בצבע כזה וכזה? וענה: 'אני לא יודע'.

המשכתי לשאול אותו על גדרים נוספים שהתפרסמו, האם כך נכון לומר? על כל ענה לי הרב: 'אני לא יודע, אינני מבין בזה'. לבסוף אמר לי: אני לא יודע לומר לך גדרים בענין פאות נכריות של נשים, אך הכלל הוא שמה שבנות ישראל הכשרות נוהגות - זה בסדר".

עד כאן לגבי פשקווילים ודומיהם, ואין להאריך.

ח. מה שכתב ש"שיטת המחבר שכל פאה מותרת" אינו נכון, וזה נוגד מה שכתב במפורש בספרו ובהקדמתו, וכל מהלך דבריו הוא שאין הרהור בשיער, כדבריו המפורשים של הגר"ע יוסף זצ"ל, ולגבי היתר כל פאה יש לדון האם אותה פאה חריגה באותו מקום, ואם חריגה היא - אסורה. ולא שהפאה מעוררת הרהור אלא שהפאה החריגה מעוררת הסתכלות באותה אשה, ואם היא יפה, ממילא פניה מעוררים הרהור, שעל זה נאמר "ולא תתורו".

ט. וכן מה שכתב שהגר"ב זילבר חתם על מכתב - הרי זה עורבא פרח, כנ"ל. דיש ספק גדול אם בכלל חתם על המכתב, ועל איזה מכתב חתם (כפי שהגרמ"י לפקוביץ התרעם נוראות על זה שחתם על מכתב, ולבסוף שינו לגמרי את המכתב והשתמשו בדבריו שהוסיף על המכתב ובחתימתו לדברים שהם היפך דעתו).

י. מה שכתב שהגר"מ שטרנבוך חזר בו, כבר התברר ע"י בני ביתו ובני משפחתו (והקוראים מוזמנים לברר זאת) שספרו "דת והלכה" יצא לאור בשנת תש"ל ומאז לא הוציאו שוב לאור, אע"פ שאזל מהחנויות, היות והתקבל לראב"ד העדה החרדית ושם לא נהוג כלל בזה, ולכן דרשו ממנו לא להוציא לאור את הספר שוב, וגם אשתו שנהגה לכסות בפאה ע"פ הוראתו שזה עדיף, החלה לכסות במטפחת (אבל בנותיו ונכדותיו מכסות בפאה) היות ודרשו ממנו זאת, אבל עד היום הוא מפנה את השואלים לעיין במה שכתב בספרו דת והלכה.

ומה שכתב בתשובות והנהגות, כוונתו בעיקר ל"פאה מפוארת" דהיינו בולטת וחריגה שגורמת להסתכלות בפניה וכנ"ל. ואמנם ערווה לק"ש אין כאן, ופשוט, אלא שכתב בדרך איום וגיזום למנוע לקנות פאות כאלה.

ומה שהניח הכותב שהפאות השתנו ב30 שנה האחרונות, יעויין בספר "דת והלכה" שכבר שם דיבר נגד הפאות הפרוצות, ויעויין בפשקווילים שיצאו באותו הזמן, על פאות קאסטם וכו' וכו', ועולם כמנהגו נוהג, ועוד לפני 60 שנה היו פאות כאלה.

יא. מה שהביא בשם הגר"ג ציננער, אמנם כך כתב, אבל אינו נכון (והגר"ע יוסף דחה זאת, כנ"ל) ואין שום רמז בחז"ל או בראשונים שכוונת התורה להבדיל בין אשת איש לפנויה, ובפרט שלשון הגמ' בכתובות (עב.) "אזהרה לבנות ישראל", משמע רווקות ונשואות, ולא מוזכר כלל שצריך להיות היכר בין נשואה לרווקה, או שמטרת האיסור להיכר ביניהם, וכן כתב הב"ח (אה"ע כ"א), וכן פשט לשונם של הרמב"ם והשו"ע "אחת פנויה ואחת אשת איש", וגם הטעמים שנאמרו בגמ' לאסור גילוי שיער, אם משום ניוול (בכתובות שם) שזהו עיקר הטעם, אם משום קללת חוה (עירובין ק) ואם משום שיער באשה ערוה ששיבחו הכתוב (ברכות כד.), שייכים בין בנשואה ובין ברווקה. ורק מפני המנהג הרווח בימינו שרווקות יוצאות פרועות ראש, נדחקו האחרונים בביאור הגמ' ובביאור דברי הרמב"ם.

אמנם ידוע שבזמננו כל הכותב בענין היתר פאה חייב להוסיף בגינוי הפאות הפרוצות, וזה מה שעשה הרב הנ"ל... (כמדומני שסתר אפילו דברים שכתב באותו מאמר, או שצ"ע בכוונתו) וכפי שכתב הרב זאב שכטר בקובץ אור ישראל: "שח לי אחד מחשובי המוצי"ם שליט"א, שגם הוא בירר ענין זה להיתר ורצה לפרסמו בכתב, וידידיו יעצו לו שכדי להימנע מלהיות מוחרם בחוגים מסוימים, יעטוף את הדברים בתחילתם ובסופם ובאמצעותם בדברי מוסר וקנאות על הפאות הבלתי צנועות. ונכנס לשאול בעצתו של אחד מזקני גדולי הדור זצ"ל, שכל ישראל השכימו לפתחו לקבל הכרעותיו וברכותיו, והוא זצ"ל השיב כדלהלן "איני מבין למה כל מי שכותב בענין זה ונראה לו שמצד ההלכה אין איסור מוחלט בפאות, מרגיש חייב לשלם "מס כתיבה" (בביטוי הזה השתמש) ולהוסיף איזה שהוא גינוי לפאות הפסולות. זהו נושא אחר לגמרי ואינו קשור בשום צד לויכוח ההלכתי המתחייב בכל נושא הטעון בירור וכדרכה של תורה, והרבנים הסבורים שאין איסור מצד ההלכה לחבישת פאה נכרית אינם אחראים על הלובשות פאות פסולות יותר מאשר אחראים לכך הסבורים שאסור באיסור מוחלט".

יב. ומה שכתב "הגר"י שיינפלד שציטט כמיקל, באמת מחמיר", זה אינו נכון, כי המחבר לא ציטט אותו כמיקל, ולא הביא אותו כמיקל, אלא כאשר דיבר על יציאה בתכשיטים לרשות הרבים, הביא את דבריו בענין זה. למרות שגם בפועל אינו מחמיר אלא לבעל נפש וכו', כאשר ציטט הכותב, ועוד כתב בספר אוסרי לגפן (חלק ט' דף קע"ה ואילך): "לא גרעה פאה מבתולה... נתבאר ע"פ הירושלמי והזוה"ק דהעיקר שיש בנשואה ענין סגולי, וזה לא שייך בפאה. ואפי' לדרישה וסיעתו (הרמב"ם והב"י) ולפי מה שפירשנו בדעתם שיש סברא בנשואה, יש לומר דהני מילי כשהשיער מגולה באופן משונה, מה שאין כן כשכך המנהג ואין משהו היוצא מהרגילות, גם הם מודים. ואף שלשיער עצמו לא תועיל סברא זו, דהא דת משה לא תלוי במנהג, מכל מקום הפאה לכ"ע הוי רק בגדר דת יהודית, דכן מועיל המנהג". וחבל שהכותב נגרר אחר 'שקר החן' שהמציא השמטות מדומות מעין אלה. ובספר חו"כ ישנן ראיות רבות מדברי הגר"ע יוסף בספריו המאירים, לדוגמא מה שכתב ש"דאורייתא היא" אינו מוכרח והביא כמה דוגמאות לכך (יחוה דעת חלק ה' סי' ס"ב). היעלה על הדעת להקשות שהמחבר "השמיט" שם מה שאוסר פאה נכרית?

יג. מה שכתב לחלק בין שיער שחוץ לצמתה שהוא "נגרם הרהורו מחמת כיסויו", לבין גילוי הראש שאסרה תורה "מפני יופיו הגורם הרהור עבירה", כל זה אין לו מקור כלל, ואי אפשר להמציא הגדרות ועל פיהן לחלק חילוקים. כי אין מקור שהתורה אסרה את השיער מחמת יופיו וזה גם לא יתכן בצורה הגיונית (כי מאי נפק"מ בין בתולה לנשואה, והכיצד נשואה בת 90 אסורה, כשלכ"ע השיער אינו יפה, ורווקה בת 30 מותרת), ואם השיער אסור מחמת יופיו, אז יש להקשות כיצד השיער שחוץ לכיסוי אינו אסור מחמת יופיו? (דהרי התירו מה שחוץ לצמתה) הרי כל יופי השיער הוא זה דוקא שיוצא מהכיסוי ונמשך...

אלא האמת היא שמדאורייתא אין בשיער הרהור כלל, ולא משום הרהור או יופי הוא נאסר, וחז"ל במסכת ברכות כ"ד למדו ששיער באשה ערווה מהפסוק בשיר השירים, והראשונים שם חידשו שכל ענין שיער באשה ערווה הוא רק בשיער הרגיל להתכסות, וממילא רווקות הרגילות לגלות, אין בשערן משום ערווה, וממילא שיער היוצא חוץ לצמתה (והצמה עצמה, כאשר היו רגילות לגלות בזמן ההוא), אין בהם משום ערווה, כלומר שאין בהם הרהור כלל.

וע"פ יסוד זה הסיק הגר"ע יוסף שאין נפק"מ בין אשה נשואה הרגילה לגלות שיער לבין בתולה, וכמו שבשיער הבתולות לא עולה על לב מאן דהו לאסור כנגדו ק"ש (גם אם ארוך ומתולתל וכו') כך גם בשיער הנשואות. וזה לשון הגר"ע יוסף:

"לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור, כדי לאסור לומר כנגדן דברים שבקדושה, וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' ע"ו) דהני מילי בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. וכן בקולה לרגיל בו. וכ"ה בהגמ"י (ספ"ג מה' ק"ש). ובמרדכי (פ"ג דברכות סי' פ'). וכן פסק הרא"ש והטוש"ע לגבי שיער בתולות".

ותימה על הכותב שמצטט אחד הפוסקים שכותב "אוי להם לאותן הפוסקים המתירין שורה אחת של שערות"... כאשר הגר"ע יוסף כתב להתיר (גילוי שתי אצבעות וכו'). וזאת פעם שניה בשטף דבריו שהגיע לזלזול בהגר"ע יוסף, ולא חלי ולא מרגיש.

יד. מה שכתב שיש לחלק בין שיער היוצא חוץ לצמתה כפי שכתבו לחלק בשם החפץ חיים, גם אם יתכן שאפשר לחלק כך, אבל עסקינן בשיטת הגר"ע יוסף, והוא אינו מחלק כך, וגם בכל שיער ראשה מתיר משום שאין הרהור.

טו. מה שהקשה הכותב על מרן הגר"ש משאש, שנתן דבריו לשיעורין, שאם כיסתה האשה את ראשה במטפחת, אסור לה מעתה לחבוש פאה (שבזה גם הגר"ע יוסף מודה שמותרת לחבוש פאה, שהרי התיר בגרושה ואלמנה שעד עתה התרגלה לכסות במטפחת). זה אינו, כי הגר"ש כתב לרווחא דמילתא, שבשלמא אשה שהתרגלה לכסות במטפחת, אפשר לומר שאם תכסה פתאום בפאה, יהיה הרהור, אבל אשה שעד עתה ראשה היה גלוי כמנהג הבתולות, ומעתה מכסה בפאה, מהיכי תיתי לומר שיש כאן הרהור.

טז. כל מה שכתבו ספרי זמננו בטעם חיוב כיסוי הראש לאחר הנישואין (כגון לבושה של תורה שליקט דברים כגון זה מספרי זמננו) הם רק בגדר "לשבר את האוזן", דברים שמסבירים לנשים המתקרבות לדת, ומשכנעים אותן לכסות הראש ע"י דברים אלה. אבל לכל הדברים הללו אין שום יסוד בחז"ל ובראשונים, ויש רק הסבר ע"פ סוד.

והגאון האדיר רבי נחום רוטשטיין ראש ישיבת נזר התורה, כתב הביאור, ואגב זה, מה החילוק בין שיער לפאה: "בזמן הנישואין בצירופא דמדת החסד מצד האיש ומדת הדין מצד האשה, אז על האשה שהיא ככלה תעדה כליה משוך חוט של חסד, שעל ידה יבואו כל החסדים שבאים לעולם, ואז היא מכסה שערות ראשה שהדינים יהיו מכוסים ונכנעים והרחמים מנצח את הדין, וע"י זה היא משפיעה החסד לכל העולם... ואחר אודיעך כל זאת בין תבין, ביסוד השערה מסטרא דדינין היא השערה היונקת מהגומה שלה, אבל כאשר פסקה יניקתה של השערה, ובפרט כאשר היא מעם הדומה לחמור, שוב לית לן בה, ואדרבה מאחר ונגזר יניקתה נשברו הדינים, והבן".

והמקור היחיד שנמצא בראשונים הוא בתרומת הדשן שכתב שבאשה גלויית ראש יש "פריצותא דגברי", ויש כאלה שגילו את התה"ד הזה וששו עליו כמוצא שלל רב. אבל נפל פיתא בבירא, כי לא ידעו שבסימן רמ"ב כתב במפורש שאליבא דהרמב"ם חיוב כיסוי הראש הוא מדרבנן, ומה שכתבו בגמ' דאורייתא היא, כוונתם "רמז דאורייתא יש לה"... וממילא תה"ד לא בא לבאר "טעם התורה" בדבר שמהתורה אינו חיוב כלל. ובלאו הכי, הביאור הפשוט בדבריו הוא שאשה הרגילה לכסות ראשה, אם תפרענו ברשות הרבים יש בזה פריצותא דגברי, מחמת שרגילים לראותה מכוסה. ופשוט. ולא שהטעם מלכתחילה הוא משום פריצותא.

יז. מה שכתב שהגר"ש משאש יחידאה הוא בזה, שמצווה וחובה על הנשים להתקשט, ואיסורא איכא, הרי עינינו הרואות שכל הנשים יוצאות בימינו בבגדי צבעונין לרשות הרבים, ומתלבשות ומתקשטות בטוב טעם בצאתן לרה"ר (ומכללן אשת חבר, הרבנית מרגלית ע"ה, שבוודאי שלא עשתה דבר וחצי דבר שהרב אסר), ולמרות שגמ' מפורשת היא שמעבירין קמיה בגדי צבעונין ובא לידי קרי כי נזכר באשה המלובשת בהן, וכן רש"י מפורש בפרשת ויחי, שהאשה לובשת בגדי צבעונין כדי להסית עיני הזכר להסתכל בה, וכו'. והגר"ש משאש כבר ציין זאת בדבריו וכתב להרב משה לוי שמסתמא גם רעייתו נוהגת כן, ככל הנשים.

יח. ומלבד שעינינו הרואות שכך נוהגות כל הנשים ואין פוצה פה ומצפצף, תמוה מאוד שהכותב מכנה "יחידאה" את מי שבמאמר הנ"ל עצמו יש לו חבר, כגון הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל שכתב בשו"ת אז נדברו (חלק י"ד סי' מ"ז): "אשה מותרת לצאת בבגדי צבעונין, אף שמדינא אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה, אפי' בתלויות בכותל... וכן ביו"ט משמחה בבגדי צבעונין, ולא אמרו שצריכה להתלבש בחוץ בבגדים שחורים. וכל הפרק במה אשה יוצאת המדובר באיסור יציאה בשבת בתכשיטין, משמע דבחול שרי ולא חוששין להסתכלות, דלאו ברשיעי עסקינן שמסתכלים בכוונה על נשים". עכ"ל.

ושם בסי' מ"ח כתב עוד: "ומה שמעכ"ק שליט"א כותב פשיטא שגורם הרהורים רעים שאסור מן התורה "ולא תתורו" וכו', הלוא גם בגדי צבעונין של אשה גורם הרהורים ואסור להסתכל גם כשתולין בחוץ, והלא אין לך דבר שגורם הרהורים יותר מיופי האשה שע"ז נאמר בעיקר ולא תתורו, וגם אסור משום "ונשמרת" כמבואר בע"ז (דף כ') באשת איש אפי' מכוערת, ואפי' הכי נשים יוצאות בגילוי פנים".

ובאותו מאמר יש עוד מקורות רבים מחז"ל ופוסקים, לבד ממנהג ישראל הפשוט, שכל אשה בצאתה לרחוב מתקשטת כפי יכולתה. אלא שכמובן, אסור לה ללבוש בגדים חריגים ובולטים, שיגרמו להרואה להסתכל בה.

יט. וממילא מה שכתב "שגם הגר"ש זצ"ל לא התכוון לבגדים כעין מה שהזכיר בעל המאמר", לא מובן לאיזה בגדים כוונתו, ועל איזה בגדים דיבר בעל המאמר, שהרי ראיית פני האשה היא היא המביאה הרהורים ולא הבגדים שעליה, כפי שכתב הגר"ב זילבר, ומה שאמרו בגמ' מעברינן קמיה בגדי צבעונין, כוונתם שע"י זה יזכר באשה הלובשת אותם ויהרהר בה, וכפי שכתב רש"י, שע"י בגדי צבעונין היא גורמת לאדם להסתכל בה, וראיית פניה היא המביאה לידי הרהור.

ולכן אם האשה מתקשטת או מתלבשת בבגדים חריגים ובולטים, היא הגורמת בכח לאנשים להסתכל בה (ואין נפק"מ אם חובשת רעלה או חובשת בגד מפואר, כל עוד הבגד חריג הוא גורם הסתכלות) ותתן את הדין על המסתכלים בה.

כ. ותימה גדולה על הכותב שתלה בוקי סריקי בכותב המאמר, ועוד הרבה להשמיצו בזה"ל "מצא לו איזה ציטוט עם השמטות ודילוגים" לגבי מה שכתב בשו"ת שירת בן הלוי, שהרי הציטוט הובא בשלימותו ללא דילוג וללא השמטה מתוך הקטע, והציטוט הובא כסייעתא לסברא על צורת הלבוש הנהוגה כיום אצל 99 אחוז מהנשים החרדיות, ללא קשר ללבישת פאה נכרית (וממילא לא שייך מה שהביא ממנו שאסר פאה נכרית חדשה או ישנה) וללא קשר לבגדים המבליטים את חלקו העליון של גופה, אלא כסייעתא לדברי הגר"ש משאש: "גם צורת המלבושים של היום נשתנו, ואע"פ שמותרים ע"פ הדין, יש בהם גירוי יצר שמייפים האשה מאד. האם נאסור להם?"

ולא שהגר"ש משאש צריך סייעתא מאיזה מחבר בן זמננו, אלא שאותו מחבר שליט"א היטיב להסביר את הדברים בשינוי צורת הלבוש ובכך שהעין התרגלה בהם ולכן אין פוצה פה ומצפצף, ואף אחד מהפוסקים לא אסר את צורת הלבוש כיום.

כא. ועוד תגדל התימה, כשהמילה "גרביים" לא הוזכרה כלל במאמר, והכותב המציא בשם מחבר המאמר שבא להתיר "גרביים דקות". וצ"ע גדול.

כב. עוד בא לתרץ בסיום דבריו שבאלמנה וגרושה חיוב כיסוי הראש הוא דרבנן, וספק דרבנן לקולא, ובצירוף דעת המתירים פאה נכרית לנשואה.

וזה מעין תירוצו הראשון לחלק בין ק"ש דרבנן לפריעת הראש דאורייתא (אלא ששם חילוקו גם לא היה נכון, כי פאה איסורה מדרבנן לרוב ככל הפוסקים האוסרים וגם מה שהביא הגר"ע ביבי"א, ועל אחד שכתב שהוא איסור תורה, דחה הגר"ע דבריו וכתב שאינו נכון), ואין זה מתרץ מאומה, כי השאלה היא האם יש הרהור בפאה או אין הרהור בפאה, והכיצד אשה שעד עתה היתה רגילה לכסות שנים רבות במטפחת וכך התרגלו לראותה כל סובביה ושכניה, תכסה מעתה בפאה ואין הרהור כלל. ומה מועיל לחלק ולומר שחיובה מדרבנן או ספק דרבנן לקולא.

ומה שניסה לומר שבפנויה אין חשש להרהור, תימה איך מביא מהספר "לבושה של תורה" (ששם זה פיטומי מילי בעלמא, נגד גמרות מפורשות ורמב"ם ושו"ע שכולן דיברו על נשואה ופנויה יחדיו כנ"ל) ועוזב את היבי"א עצמו שכתב במפורש שאין שום הבדל בין פנויה לנשואה לענין זה, ודחה את הספר 'מקרי דרדקי' שרצה לאסור פאה משום שחושבים שהיא פנויה ובאים לידי הרהור. וכתב "שגם בפנויות יש איסור לאו דקריבה דג"ע, ואיסור כרת בביאה. ומה לי איסור כרת או איסור סקילה".

והגדיל הגר"ע וכתב עליו ש"אין דבריו מחוורים כלל".

כג. הכותב סיים דבריו בהערה האחרונה שהילקו"י היקל בחצר שהוא דרבנן, כי אין חובה לכסות הראש בחצר אלא מדרבנן. וציין לאוצר דינים עמ' תשפ"ט. ונפלאתי מאוד, שהרי בחצר (היחיד) ובבית אין חיוב כיסוי גם מדרבנן, וכך סוברים רוב ככל הראשונים, אלא שיש מנהג להחמיר ע"פ הזוהר.

ופתחתי את הילקו"י בפנים וראיתי שלא מיניה ולא מקצתיה, ואכן כתב שמעיקר הדין מותרת לגלות בבית (והוא הדין לחצר דלא שכיחי בה רבים), ומה שהיקל אינו כדברי הכותב, אלא שתלבש פאה במקום עבודתה, ובדרכה ברשות הרבים תניח עליה כובע, כך שלפחות ברה"ר תהיה מכוסה. וציין להוראת הגר"ע זצ"ל.

ואין זה אלא קולא בעלמא, שהרי במשרד גם פוגשת בכל הנכנסים ויוצאים (ואין דין המשרד כדין חצר דלא שכיחי בה רבים). ויותר מזה היקל הגר"ע להרבה זוגות נשואים (אמרו לי שהרב ינון יונה העיד על עשרות זוגות שהיקל להם), ובספר מעיין אומר חלק ט' הביא כמה מקרים מפורשים שהתיר פאה נכרית לנשואה.

ובוודאי שזה סותר את מה שכתב ביבי"א שהפאה גורמת הרהורי עבירה, דמהיכי תיתי להתיר לאשה שאינה מוצאת חן בעיני בעלה (כי אפה ארוך... וכדו') להכשיל את הרבים בהרהורי עבירה באופן תמידי, על מנת שתמצא חן בעיני בעלה כשרואה אותה לפרקים? ומילא שתלבש פאה בבית לעיניו, אבל ברה"ר?

כד. ועל כן מוכרח ליישב (וזה מיישב את כל הסתירות הנ"ל) שכהוראה לרבים ראה הגר"ע יוסף זצ"ל להחמיר ולכן בדרשותיו הרבה לדבר על זה כדי שההיתר לא יהיה נפוץ כל כך, ולכן גם בתשובתו אסף כל שיטות וטעמי האוסרים למרות שהוא עצמו לא סבירא ליה כך (כפי שראינו שבמקומות אחרים התיר מעין זה ממש), אבל בהוראה ליחיד הנצרך, היקל, דהיינו הלכה ואין מורין כן.

ואסיים דבריי שוב בברכת יישר כח להכותב הנ"ל, ואברכו שיזכה לברר מקחו של אביר הרועים הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל בענין זה ובכל ענין.

נ.ב. כעת ראיתי שהספר חו"כ המצורף למעלה הוא מהדורה ישנה, ועל כן אצרף את הגרסה האחרונה שיש בידי.
 

קבצים מצורפים

  • ספר חן וכבוד.pdf
    9 MB · צפיות: 18
נערך לאחרונה:
@ספרדי טהור
א. אמת שכדאי בד"כ להתנסח בצורה רגועה שלא מתלהמת מתנצחת ומזלזלת, וכך היא דרכם של תלמידיו של מרן זצ"ל שלא להשיב כסיל כאיוולתו.
ב. יוצא מן הכלל הוא מקומות שהמשיגים מדברים בצורה שאיננה ראויה שאז ההנהגה היא בד"כ כן להשיב כסיל כאיוולתו.
ג. המחבר הנ"ל יתכן בהחלט ואני רוצה להאמין בכך שאין לו מטרה להתנגח ח"ו אלא רק לברר האמת. אבל מה לעשות ובציבור זה נראה כאילו הוא מתריס נגדו ומתבטא בצורה מתנשאת ולכן ראה @חכם צורך להשיג בצורה תקיפה.

או בקיצור - שניכם צודקים...
 
סטָטוּס
סגור לתגובות נוספות.
חזור
חלק עליון