ב"ה
ולפום ריהטא י"ל דה"נ מהני חותמת הכשר על הבשר (או כל מוצר אחר), שזה מראה שנעשה בכשרות ובהשגחה, ולא בעינן דין "עדות" ממש. [אא"כ איתחזק ריעותא...)
ראיתי לצרף עוד ממה שהשבתי בזה בעבר בהרחבה בס"ד (ונדפס חלקית בעלון קול תבונה:
על איזה הכשרים אפשר לסמוך?
שאלה: קיבלנו מצרכים לבית בהכשר מסויים, ואשתי שאלה איזה רב של הכשרים והוא אמר לה שלא לסמוך על ההכשר הזה, ורב אחר של הכשרים אמר לנו שאפשר לסמוך על ההכשר הזה בלי בעיה, רצינו לדעת איך להתייחס לנושא הזה של ההכשרים שיש עליהם מחלוקת, האם צריך בכל דבר לחוש לכל הדעות, או שאפשר לסמוך על רב שמתיר?
תשובה: לצערנו הנושא של הכשרים הפך להיות ניזון ממקורות של שמועות, עדויות, וכל מיני דברים מהסוג הזה, והציבור שוכחים שגם בנושא זה, כמו בכל נושא אחר, יש לנו "הלכה", ויש כללי פסיקה ודרכי הוראה ברורים. לא כל אחד יכול לקבוע על מי לסמוך ועל מי לא לסמוך, ההלכה נותנת לנו גדרים ברורים על מי סומכים ועל מי לא סומכים. חבל מאד שמרגילים את הציבור שכל הנושא של נאמנות במערכות חברתיים, תלוי באמדן ושיקול דעת של כל אדם שקיבל מידע כזה או אחר למבין שעל פיו יכול להחליט אם להרחיק או לקרב, וכאילו אין בזה כללים הלכתיים כיצד ליצור נאמנות וסמכות וכיצד להסיר נאמנות וסמכות.
עלינו לזכור בכל התחומים, וגם ובעיקר בתחומים כגון אלו, מרן רבנו הגדול זיע"א השקיע כל כוחו ומרצו לגדל ולחנך וללמד אותנו להיות "אנשי הלכה"! איש הלכה אינו ניגש לנושאים שכאלו לפי סברות הכרס ופסקי הראש, ולא לפי חלקי מידע בצירוף כמה אמדנות והשערות וכו', אין זו דרכה של תורה, לא כך לימדונו הפוסקים, לא כך לימד אותנו מרן רבנו הגדול זיע"א! לנו יש כללים המסורים בידינו מגדולי הפוסקים מעתיקי השמועה ומנחילי ההלכה וההוראה מדורי דורות, ורק הכללים האיתנים שמסרו בידינו הם אלו שינחו אותנו בכל התחומים, ובפרט בתחומים חברתיים רחבים שכאלו.
ההלכה קובעת כלל גדול, "עד אחד נאמן באיסורים"! כלל זה הוא ברור מאד בתלמוד, ואין מי שחולק עליו בכל הפוסקים. הכלל הזה אומר, שכל דבר שצריך "לברר" על דבר מסויים האם הוא כשר או לא, מהיכן הגיע, כיצד עשו אותו, וכל כיוצא בזה, אין צריך לזה ב' עדים, אלא מספיק עד אחד, ואפילו אשה, ואפילו קרוב משפחה.
רק יש "יוצא מן הכלל אחד"! והוא, "כל החשוד על הדבר אינו נאמן להעיד על הדבר", וכדי שלא נטעה מה הפירוש "חשוד על הדבר", גם בזה פירשו לנו רבותינו שהכוונה היא אך ורק אדם "שלא אכפת לו לעבור בעצמו על אותו איסור במזיד", כגון שאוכל בעצמו מאכלות אסורות, שאז הוא חשוד על מאכלות אסורות, וכבר אינו נאמן להעיד לאחרים על מאכל זה שאינו אסור, כי הרי על עצמו לא אכפת לו, ואיך נסמוך עליו שיהיה אכפת לו על אחרים. אבל אם אינו חשוד על הדבר, אלא נמנה מבין ציבור שומרי תורה ומצוות, שבודאי נזהרים בעצמם שלא לאכול מאכלות אסורות, זה בלבד מספיק כדי לסמוך על עדותו לגבי כשרות המאכלים.
ומעתה, על כל מוצר שיש עליו חותמת של מערכת כשרות ככל שתהיה, שבראשה בודאי עומד רב ולא אדם חילוני, נמצא שע"פ ההלכה היהודית ע"פ תורת ישראל יש לסמוך על חותמת זו לכתחילה בלי כל חשש, שההלכה נותנת בנותן הכשרות אמון מלא לומר על המוצר שהוא "כשר". ואם חותם על המוצר שהוא רק "כשר" לאכילה, נאמן לומר בזה שמעיקר הדין המאכל מותר באכילה, ואם חותם עליו שהוא "כשר למהדרין", בזה נאמן לומר שהמוצר כשר גם לאותם אנשים שמהדרים להקפיד שלא לסמוך על הקולות שמקובלות כמתחת לסטנדרט של המהדרין. (ואמנם במוצרים שיש מחלוקת הלכתית בין חכמי הספרדים לחכמי האשכנזים, כגון בשר, יין, בישולי עכו"ם, חלב עכו"ם, וכדומה, יש לבחור מוצר בהכשר לפי החוג שלו, או מחוג אחר באופן שמבורר שהקפידו גם לפי דעת רבותיו). וכפי שביאר לנו כל זה מרן הראש"ל שליט"א בתשובה שנדפסה בקובץ משנת יוסף גליון כ (סי' עב), וע"ע בילקוט יוסף פסח ח"ב (עמ' תרפא-תרפב).
ולפי האמת מי שאומר על כשרות זו או אחרת שאין לסמוך עליהם מצד הנאמנות, דבריו הם נגד רוח ההלכה המסורה בידינו מדורי דורות, (מסתבר מחוסר ידיעה או חוסר שימת לב בדבר שיצה"ר משתדל בו טובא בדרכים מתוחכמות ביותר), בכלל שבידינו עד אחד נאמן באיסורים, שהרי הכל מודים שכל הרבנים נותני הכשרויות למיניהם, בין כשרויות פרטיים ובין ממלכתיים, אינם חשודים שאוכלים בעצמם מאכלות אסורות, ולכן נאמנים להעיד על הדבר בכל המוצרים המצויים בחנויות בתוך אריזות סגורות וחתומות. (אולם מוצרים פתוחים, מסעדות, וכדומה, שתלויים גם בהשגחה במקום, יש לבדוק מי שנמצא בשטח שעליו סומכים, כגון המשגיח, או בעה"ב בעצמו, האם אכן מוחזק אצל שומרי מצוות שבסביבתו כנאמן לסמוך עליו, ואם אינו מבורר ראוי להימנע עד שיתברר).
אמנם ידעתי בני ידעתי שכמה פעמים דברו עם רבנים מסויימים שאומרים על הכשר פלוני לסמוך ועל הכשר אלמוני שלא לסמוך וכדומה, וכאשר טענו לפניהם כיצד אומרים על אלו שלא לסמוך והרי עד אחד נאמן באיסורים, והשיבו שכאן לא שייך הכלל הנזכר לפי שיש כאן "נגיעות ממון", והיו שציטטו בדרשות של מאות משתתפים משפט מפורסם "אין הנחתום מעיד על עיסתו"!
אולם באמת אין כל שמץ של מקור לזה בדברי רבותינו!!! כאשר חיפשתי רבות ולא מצאתי. אדרבא, מאז ומעולם בקהילות היהודים לדורותיהם היה דוקא הנחתום מעיד על עיסתו, והחלבן על חלבו, ובעל הכרם על יינו, וכן אצל כל בעלי מלאכה ואומנות, שהיו נמנים בתוך בני קהילתם שהם שומרים תורה ומצוות ונזהרים מלאכול בעצמם מאכלות אסורות. ורק כשנפל חשד באחד מאלו על נאמנותו, היה רב המקום מברר נאמנותו ע"פ כללי ההלכה בדקדוק רב, כמבואר בספרי הפוסקים. ואדרבא ההיפך הוא הנכון, שכל הכלל עד אחד נאמן באיסורים מקורו דוקא בדברים שיש בהם נגיעות, כמו נאמנות האשה על טהרתה, והשו"ב והטבח, על השו"ב וניקור כהלכה. (ורק בדור האחרון שרבו בעלי מלאכה ומסחר שלצערנו מוחזקים שאינם שומרי מצוות ונמצא שחשודים על הדבר, הוכרחנו למערכות כשרות שמנוהלים ע"י רבנים שממנים שליחים הנאמנים עליהם ע"פ ההלכה, וטורחים לברר עבורנו כשרות המוצרים במפעלים וכדומה ולחתום עדותם, וזכות הרבים תלוי בהם).
ולכן למסקנת ההלכה, יש לסמוך על החותמת של הכשרות לפי מה שכתוב בה בלא לפקפק, אם כתוב כשר זה כשר, ואם כתוב למהדרין זה למהדרין. (ורק מוצר שתלוי במחלוקת הלכתית בין רבני החוגים, יקח המוצר בהכשר מהחוג שלו, או גם מחוג אחר שמבורר לו מרבותיו שעדותם שייכת גם לדעת רבותיו), ובכך נזכה שכל העם הזה על מקומו יבא בשלום.
בברכה התורה ולומדיה
שמעון ללוש ס"ט