• מעוניינים להכניס את הספר שלכם או לרכוש את ״אוצר החכמה״? שלחו מייל לכתובת: otzar@moreshet-maran.com

פפושדו וגטיניו, הראש"ל שליט"א סומך?

רב שמשגיח, ומקבל כסף מבעל המפעל, הוא פסול לעדות. לצערנו בהרבה מקומות בארץ המשגיח מקבל את שכרו מבעל המפעל ולא מהרבנות. כמו שכתבנו בעבר, עוגיות אלו הם חמץ לרוב הפוסקים. והאוכלם ספק כרת
נא לא להיסחף.. חשש טביעה!!!
 
רב שמשגיח, ומקבל כסף מבעל המפעל, הוא פסול לעדות. לצערנו בהרבה מקומות בארץ המשגיח מקבל את שכרו מבעל המפעל ולא מהרבנות. כמו שכתבנו בעבר, עוגיות אלו הם חמץ לרוב הפוסקים. והאוכלם ספק כרת
כבודו מוזמן לגשת לבית העלמין סנהדריה, לרדת במדרגות ולפנות ימינה, למצבת מרן רבינו עובדיה יוסף, ולומר לו שהוא האכיל חמץ את אנשי בית ישראל, בתשובתו שכתב בשו"ת יביע אומר...
 
אני די בטוח שמיותר להגיב להודעתו האחרונה של אלעזר 5252 בעניין!...
רק כדי להעמיד דברים על מקומם, הגבתי. כדי לא לתת פתיחת פה חס ושלום לשטן (לא לאלעזר חלילה, אלא שהשטן יבוא וייקח את זה לזווית אחרת, ויתחילו לדון על כך).
 
רב שמשגיח, ומקבל כסף מבעל המפעל, הוא פסול לעדות. לצערנו בהרבה מקומות בארץ המשגיח מקבל את שכרו מבעל המפעל ולא מהרבנות. כמו שכתבנו בעבר, עוגיות אלו הם חמץ לרוב הפוסקים. והאוכלם ספק כרת
בעבר שאלתי כעין זאת כאן
והשיב הרב @אהרן כהן:
בט"ז (יו"ד סי' צח ס"ק ב) כתב שבאיסור והיתר לא בעינן עדות גמורה, אלא אם יש לנו הוכחה סגי. ע"ש. ולפום ריהטא י"ל דה"נ מהני חותמת הכשר על הבשר (או כל מוצר אחר), שזה מראה שנעשה בכשרות ובהשגחה, ולא בעינן דין "עדות" ממש. [אא"כ איתחזק ריעותא, שאיני יודע כרגע מה הגדר של מושג זה).

וגם החלטת ממי המשגיח בפפושדו מקבל את הכסף מהמפעל, בדקת את הענין, או שאיסור הוצאת שם רע אינו איסור כל עוד זה נוגע לפפושדו?!
 
נערך לאחרונה:
ולפום ריהטא י"ל דה"נ מהני חותמת הכשר על הבשר (או כל מוצר אחר), שזה מראה שנעשה בכשרות ובהשגחה, ולא בעינן דין "עדות" ממש. [אא"כ איתחזק ריעותא, שאיני יודע כרגע מה הגדר של מושג זה).
זה ש"ע מפורש ביו"ד סי' קכז ס"ג,
והגדר של מושג זה הוא ש"ע מפורש סי' קיט ס"א, וראה שם בסעיף ז ובש"ך ס"ק יז עד היכן הדברים המגיעים.
וע"ע בשו"ת נו"ב מהדו"ק חאה"ע סי' כז.
 
ב"ה
ולפום ריהטא י"ל דה"נ מהני חותמת הכשר על הבשר (או כל מוצר אחר), שזה מראה שנעשה בכשרות ובהשגחה, ולא בעינן דין "עדות" ממש. [אא"כ איתחזק ריעותא...)

ראיתי לצרף עוד ממה שהשבתי בזה בעבר בהרחבה בס"ד (ונדפס חלקית בעלון קול תבונה:

על איזה הכשרים אפשר לסמוך?

שאלה:
קיבלנו מצרכים לבית בהכשר מסויים, ואשתי שאלה איזה רב של הכשרים והוא אמר לה שלא לסמוך על ההכשר הזה, ורב אחר של הכשרים אמר לנו שאפשר לסמוך על ההכשר הזה בלי בעיה, רצינו לדעת איך להתייחס לנושא הזה של ההכשרים שיש עליהם מחלוקת, האם צריך בכל דבר לחוש לכל הדעות, או שאפשר לסמוך על רב שמתיר?

תשובה: לצערנו הנושא של הכשרים הפך להיות ניזון ממקורות של שמועות, עדויות, וכל מיני דברים מהסוג הזה, והציבור שוכחים שגם בנושא זה, כמו בכל נושא אחר, יש לנו "הלכה", ויש כללי פסיקה ודרכי הוראה ברורים. לא כל אחד יכול לקבוע על מי לסמוך ועל מי לא לסמוך, ההלכה נותנת לנו גדרים ברורים על מי סומכים ועל מי לא סומכים. חבל מאד שמרגילים את הציבור שכל הנושא של נאמנות במערכות חברתיים, תלוי באמדן ושיקול דעת של כל אדם שקיבל מידע כזה או אחר למבין שעל פיו יכול להחליט אם להרחיק או לקרב, וכאילו אין בזה כללים הלכתיים כיצד ליצור נאמנות וסמכות וכיצד להסיר נאמנות וסמכות.

עלינו לזכור בכל התחומים, וגם ובעיקר בתחומים כגון אלו, מרן רבנו הגדול זיע"א השקיע כל כוחו ומרצו לגדל ולחנך וללמד אותנו להיות "אנשי הלכה"! איש הלכה אינו ניגש לנושאים שכאלו לפי סברות הכרס ופסקי הראש, ולא לפי חלקי מידע בצירוף כמה אמדנות והשערות וכו', אין זו דרכה של תורה, לא כך לימדונו הפוסקים, לא כך לימד אותנו מרן רבנו הגדול זיע"א! לנו יש כללים המסורים בידינו מגדולי הפוסקים מעתיקי השמועה ומנחילי ההלכה וההוראה מדורי דורות, ורק הכללים האיתנים שמסרו בידינו הם אלו שינחו אותנו בכל התחומים, ובפרט בתחומים חברתיים רחבים שכאלו.

ההלכה קובעת כלל גדול, "עד אחד נאמן באיסורים"! כלל זה הוא ברור מאד בתלמוד, ואין מי שחולק עליו בכל הפוסקים. הכלל הזה אומר, שכל דבר שצריך "לברר" על דבר מסויים האם הוא כשר או לא, מהיכן הגיע, כיצד עשו אותו, וכל כיוצא בזה, אין צריך לזה ב' עדים, אלא מספיק עד אחד, ואפילו אשה, ואפילו קרוב משפחה.

רק יש "יוצא מן הכלל אחד"! והוא, "כל החשוד על הדבר אינו נאמן להעיד על הדבר", וכדי שלא נטעה מה הפירוש "חשוד על הדבר", גם בזה פירשו לנו רבותינו שהכוונה היא אך ורק אדם "שלא אכפת לו לעבור בעצמו על אותו איסור במזיד", כגון שאוכל בעצמו מאכלות אסורות, שאז הוא חשוד על מאכלות אסורות, וכבר אינו נאמן להעיד לאחרים על מאכל זה שאינו אסור, כי הרי על עצמו לא אכפת לו, ואיך נסמוך עליו שיהיה אכפת לו על אחרים. אבל אם אינו חשוד על הדבר, אלא נמנה מבין ציבור שומרי תורה ומצוות, שבודאי נזהרים בעצמם שלא לאכול מאכלות אסורות, זה בלבד מספיק כדי לסמוך על עדותו לגבי כשרות המאכלים.

ומעתה, על כל מוצר שיש עליו חותמת של מערכת כשרות ככל שתהיה, שבראשה בודאי עומד רב ולא אדם חילוני, נמצא שע"פ ההלכה היהודית ע"פ תורת ישראל יש לסמוך על חותמת זו לכתחילה בלי כל חשש, שההלכה נותנת בנותן הכשרות אמון מלא לומר על המוצר שהוא "כשר". ואם חותם על המוצר שהוא רק "כשר" לאכילה, נאמן לומר בזה שמעיקר הדין המאכל מותר באכילה, ואם חותם עליו שהוא "כשר למהדרין", בזה נאמן לומר שהמוצר כשר גם לאותם אנשים שמהדרים להקפיד שלא לסמוך על הקולות שמקובלות כמתחת לסטנדרט של המהדרין. (ואמנם במוצרים שיש מחלוקת הלכתית בין חכמי הספרדים לחכמי האשכנזים, כגון בשר, יין, בישולי עכו"ם, חלב עכו"ם, וכדומה, יש לבחור מוצר בהכשר לפי החוג שלו, או מחוג אחר באופן שמבורר שהקפידו גם לפי דעת רבותיו). וכפי שביאר לנו כל זה מרן הראש"ל שליט"א בתשובה שנדפסה בקובץ משנת יוסף גליון כ (סי' עב), וע"ע בילקוט יוסף פסח ח"ב (עמ' תרפא-תרפב).

ולפי האמת מי שאומר על כשרות זו או אחרת שאין לסמוך עליהם מצד הנאמנות, דבריו הם נגד רוח ההלכה המסורה בידינו מדורי דורות, (מסתבר מחוסר ידיעה או חוסר שימת לב בדבר שיצה"ר משתדל בו טובא בדרכים מתוחכמות ביותר), בכלל שבידינו עד אחד נאמן באיסורים, שהרי הכל מודים שכל הרבנים נותני הכשרויות למיניהם, בין כשרויות פרטיים ובין ממלכתיים, אינם חשודים שאוכלים בעצמם מאכלות אסורות, ולכן נאמנים להעיד על הדבר בכל המוצרים המצויים בחנויות בתוך אריזות סגורות וחתומות. (אולם מוצרים פתוחים, מסעדות, וכדומה, שתלויים גם בהשגחה במקום, יש לבדוק מי שנמצא בשטח שעליו סומכים, כגון המשגיח, או בעה"ב בעצמו, האם אכן מוחזק אצל שומרי מצוות שבסביבתו כנאמן לסמוך עליו, ואם אינו מבורר ראוי להימנע עד שיתברר).

אמנם ידעתי בני ידעתי שכמה פעמים דברו עם רבנים מסויימים שאומרים על הכשר פלוני לסמוך ועל הכשר אלמוני שלא לסמוך וכדומה, וכאשר טענו לפניהם כיצד אומרים על אלו שלא לסמוך והרי עד אחד נאמן באיסורים, והשיבו שכאן לא שייך הכלל הנזכר לפי שיש כאן "נגיעות ממון", והיו שציטטו בדרשות של מאות משתתפים משפט מפורסם "אין הנחתום מעיד על עיסתו"!

אולם באמת אין כל שמץ של מקור לזה בדברי רבותינו!!! כאשר חיפשתי רבות ולא מצאתי. אדרבא, מאז ומעולם בקהילות היהודים לדורותיהם היה דוקא הנחתום מעיד על עיסתו, והחלבן על חלבו, ובעל הכרם על יינו, וכן אצל כל בעלי מלאכה ואומנות, שהיו נמנים בתוך בני קהילתם שהם שומרים תורה ומצוות ונזהרים מלאכול בעצמם מאכלות אסורות. ורק כשנפל חשד באחד מאלו על נאמנותו, היה רב המקום מברר נאמנותו ע"פ כללי ההלכה בדקדוק רב, כמבואר בספרי הפוסקים. ואדרבא ההיפך הוא הנכון, שכל הכלל עד אחד נאמן באיסורים מקורו דוקא בדברים שיש בהם נגיעות, כמו נאמנות האשה על טהרתה, והשו"ב והטבח, על השו"ב וניקור כהלכה. (ורק בדור האחרון שרבו בעלי מלאכה ומסחר שלצערנו מוחזקים שאינם שומרי מצוות ונמצא שחשודים על הדבר, הוכרחנו למערכות כשרות שמנוהלים ע"י רבנים שממנים שליחים הנאמנים עליהם ע"פ ההלכה, וטורחים לברר עבורנו כשרות המוצרים במפעלים וכדומה ולחתום עדותם, וזכות הרבים תלוי בהם).

ולכן למסקנת ההלכה, יש לסמוך על החותמת של הכשרות לפי מה שכתוב בה בלא לפקפק, אם כתוב כשר זה כשר, ואם כתוב למהדרין זה למהדרין. (ורק מוצר שתלוי במחלוקת הלכתית בין רבני החוגים, יקח המוצר בהכשר מהחוג שלו, או גם מחוג אחר שמבורר לו מרבותיו שעדותם שייכת גם לדעת רבותיו), ובכך נזכה שכל העם הזה על מקומו יבא בשלום.

בברכה התורה ולומדיה
שמעון ללוש ס"ט
 
לכבוד @הרב שמעון ללוש שליט"א
אדגיש אין כוונתי בכי הוא זה לבא לכלל הכרעה בזה להלכה, אלא רק בדרך לימוד של הדברים. ואדרבה אשמח אם כבודו יתקן אותי עם שגיתי. כדלהלן.
מה שכתב הרב "זה ש"ע מפורש ביו"ד סי' קכז ס"ג", לא הבנתי על מה קאי, דשם רק כתוב שעד אחד נאמן באיסורים, וזה פשיטא לכל בר בי רב. ואילו מה שכתבו כאן לפני כן מיירו בעניין דלא בעינן עדות גמורה שיבא לפנינו עד ויעיד שזה בסדר [מה שלא נמצא בהכשרים למיניהם שיש רק חותמת], אלא אם יש לנו הוכחה סגי, וזה לא כתוב בשו"ע אלא בט"ז הנ"ל שהביא הרב @אהרן כהן.
ומה שכתוב בשו"ע יו"ד סי' קיט ס"א שהחשוד לאכול דברים האסורים וכו', אין לסמוך עליו בהם. ומשמע הא אם אינו חשוד, מותר (דלא כהרמ"א בהגה שם המצריך שמלבד זה שלא יהיה חשוד גם יתווסף על זה שיהיה מוחזק בכשרות), מ"מ כתב מרן זיע"א בכה"ח (אות ו) שטוב לחוש לדברי הרמב"ם בזמן הזה, דאחסור דרי והפרוץ מרובה על העומד, שלא ליקח שום דבר מאכל או יין אא"כ יש ביד המוכר תעודה מהאב בי"ד שנעשה בהכשר, וכמו שכתבו הרבה פוסקים. ע"ש. ולכאורה בזמנינו אף שכתוב את שם האב בית דין על החותמת, זה ודאי שאין האב בית הדין נמצא בכל המשחטות והמפעלים, אלא הרבה שלוחים למקום, ולמבואר כל עוד שלא הוחזקו לנו בכשרותם, טוב לחוש להחמיר עד שיהיו מוחזקים לנו בכשרות. אא"כ נאמר שכיון שאותם השלוחים למקום נשלחו על ידי האב בית הדין (ראש הכשרות), ואותו ראש כשרות מוחזק לנו בכשרות, שפיר דמי. מיהו בהכשרים שיצאו עליהם קול, לכאורה מקרי חשוד, וכמו שכתב מרן זיע"א בכה"ח (שם סק"א) שאי"צ שיהיה חשוד על ידי שנתקבלה עדות בפני בי"ד, אלא אפילו חשוד שיצא עליו קול שעשה איסור ואפילו פעם אחת, אינו נאמן עליו. ע"ש. וא"כ בהכשרים מסויימים שיצאו עליהם קול שיש שם הרבה תקלות, לכאורה תו א"א לסמוך עליהם, דאזיל הכלל של עד אחד נאמן באיסורין וכאמור. [ובזה לא רק "טוב לחוש" (שזה רק אם לא נחשד וכנ"ל), אלא אסור].
והשו"ע בסי' קיט ס"ז, במחכ"ת אינו עניין לכאן, דהתם שכתוב שהוא נאמן [והיינו אף לקנות ממנו כמש"ש הש"ך סקי"ז], היינו דוקא בשאר איסורים שלא נחשד עליהם, אבל לעניין אותו דבר שנחשד אינו נאמן, כדקתני התם. וא"כ אם יצא קול על איזה הכשר, שיש שם תקלות ונמצא מאכילים חשש איסורים, אין לנו להאמין עוד לכאורה.
דכשם שכת"ר כתב שבמוצרים פתוחים, מסעדות, וכדומה, יש לבדוק מי שנמצא בשטח שעליו סומכים, ואם אינו מבורר ראוי להמנע עד שיתברר, א"כ ה"ה בהכשרים במוצרים סגורים, דכנז' לעיל, לא נראה שהרב פלוני הולך לכל משחטה ומסתכל כל הזמן על השוחטים לבדוק אם הם שוחטים כדין, אלא יש שליחים למקום, וא"כ לא גרע ממסעדות וכד', עד שיתברר לנו מי הוא שנמצא במשחטה. [אמת שבמסעדות מחמת לחץ הלקוחות וכד' עלול להיווצר יותר בעיות ואי שימת לב, מ"מ גם במפעלים וכד' מחמת יצרא דממונא יכול להיווצר בעיות, ואם במסעדה אין אנו סומכים עד שיתברר, גם בדברים סגורים צריך לברר]. וכל שכן שכאמור אם יצא קול שיש שם תקלות, אזל לה הכלל הידוע השגור בפי כל "עד אחד נאמן באיסורין". וצ"ע.
 
ב"ה


ראיתי לצרף עוד ממה שהשבתי בזה בעבר בהרחבה בס"ד (ונדפס חלקית בעלון קול תבונה:

על איזה הכשרים אפשר לסמוך?

שאלה:
קיבלנו מצרכים לבית בהכשר מסויים, ואשתי שאלה איזה רב של הכשרים והוא אמר לה שלא לסמוך על ההכשר הזה, ורב אחר של הכשרים אמר לנו שאפשר לסמוך על ההכשר הזה בלי בעיה, רצינו לדעת איך להתייחס לנושא הזה של ההכשרים שיש עליהם מחלוקת, האם צריך בכל דבר לחוש לכל הדעות, או שאפשר לסמוך על רב שמתיר?

תשובה: לצערנו הנושא של הכשרים הפך להיות ניזון ממקורות של שמועות, עדויות, וכל מיני דברים מהסוג הזה, והציבור שוכחים שגם בנושא זה, כמו בכל נושא אחר, יש לנו "הלכה", ויש כללי פסיקה ודרכי הוראה ברורים. לא כל אחד יכול לקבוע על מי לסמוך ועל מי לא לסמוך, ההלכה נותנת לנו גדרים ברורים על מי סומכים ועל מי לא סומכים. חבל מאד שמרגילים את הציבור שכל הנושא של נאמנות במערכות חברתיים, תלוי באמדן ושיקול דעת של כל אדם שקיבל מידע כזה או אחר למבין שעל פיו יכול להחליט אם להרחיק או לקרב, וכאילו אין בזה כללים הלכתיים כיצד ליצור נאמנות וסמכות וכיצד להסיר נאמנות וסמכות.

עלינו לזכור בכל התחומים, וגם ובעיקר בתחומים כגון אלו, מרן רבנו הגדול זיע"א השקיע כל כוחו ומרצו לגדל ולחנך וללמד אותנו להיות "אנשי הלכה"! איש הלכה אינו ניגש לנושאים שכאלו לפי סברות הכרס ופסקי הראש, ולא לפי חלקי מידע בצירוף כמה אמדנות והשערות וכו', אין זו דרכה של תורה, לא כך לימדונו הפוסקים, לא כך לימד אותנו מרן רבנו הגדול זיע"א! לנו יש כללים המסורים בידינו מגדולי הפוסקים מעתיקי השמועה ומנחילי ההלכה וההוראה מדורי דורות, ורק הכללים האיתנים שמסרו בידינו הם אלו שינחו אותנו בכל התחומים, ובפרט בתחומים חברתיים רחבים שכאלו.

ההלכה קובעת כלל גדול, "עד אחד נאמן באיסורים"! כלל זה הוא ברור מאד בתלמוד, ואין מי שחולק עליו בכל הפוסקים. הכלל הזה אומר, שכל דבר שצריך "לברר" על דבר מסויים האם הוא כשר או לא, מהיכן הגיע, כיצד עשו אותו, וכל כיוצא בזה, אין צריך לזה ב' עדים, אלא מספיק עד אחד, ואפילו אשה, ואפילו קרוב משפחה.

רק יש "יוצא מן הכלל אחד"! והוא, "כל החשוד על הדבר אינו נאמן להעיד על הדבר", וכדי שלא נטעה מה הפירוש "חשוד על הדבר", גם בזה פירשו לנו רבותינו שהכוונה היא אך ורק אדם "שלא אכפת לו לעבור בעצמו על אותו איסור במזיד", כגון שאוכל בעצמו מאכלות אסורות, שאז הוא חשוד על מאכלות אסורות, וכבר אינו נאמן להעיד לאחרים על מאכל זה שאינו אסור, כי הרי על עצמו לא אכפת לו, ואיך נסמוך עליו שיהיה אכפת לו על אחרים. אבל אם אינו חשוד על הדבר, אלא נמנה מבין ציבור שומרי תורה ומצוות, שבודאי נזהרים בעצמם שלא לאכול מאכלות אסורות, זה בלבד מספיק כדי לסמוך על עדותו לגבי כשרות המאכלים.

ומעתה, על כל מוצר שיש עליו חותמת של מערכת כשרות ככל שתהיה, שבראשה בודאי עומד רב ולא אדם חילוני, נמצא שע"פ ההלכה היהודית ע"פ תורת ישראל יש לסמוך על חותמת זו לכתחילה בלי כל חשש, שההלכה נותנת בנותן הכשרות אמון מלא לומר על המוצר שהוא "כשר". ואם חותם על המוצר שהוא רק "כשר" לאכילה, נאמן לומר בזה שמעיקר הדין המאכל מותר באכילה, ואם חותם עליו שהוא "כשר למהדרין", בזה נאמן לומר שהמוצר כשר גם לאותם אנשים שמהדרים להקפיד שלא לסמוך על הקולות שמקובלות כמתחת לסטנדרט של המהדרין. (ואמנם במוצרים שיש מחלוקת הלכתית בין חכמי הספרדים לחכמי האשכנזים, כגון בשר, יין, בישולי עכו"ם, חלב עכו"ם, וכדומה, יש לבחור מוצר בהכשר לפי החוג שלו, או מחוג אחר באופן שמבורר שהקפידו גם לפי דעת רבותיו). וכפי שביאר לנו כל זה מרן הראש"ל שליט"א בתשובה שנדפסה בקובץ משנת יוסף גליון כ (סי' עב), וע"ע בילקוט יוסף פסח ח"ב (עמ' תרפא-תרפב).

ולפי האמת מי שאומר על כשרות זו או אחרת שאין לסמוך עליהם מצד הנאמנות, דבריו הם נגד רוח ההלכה המסורה בידינו מדורי דורות, (מסתבר מחוסר ידיעה או חוסר שימת לב בדבר שיצה"ר משתדל בו טובא בדרכים מתוחכמות ביותר), בכלל שבידינו עד אחד נאמן באיסורים, שהרי הכל מודים שכל הרבנים נותני הכשרויות למיניהם, בין כשרויות פרטיים ובין ממלכתיים, אינם חשודים שאוכלים בעצמם מאכלות אסורות, ולכן נאמנים להעיד על הדבר בכל המוצרים המצויים בחנויות בתוך אריזות סגורות וחתומות. (אולם מוצרים פתוחים, מסעדות, וכדומה, שתלויים גם בהשגחה במקום, יש לבדוק מי שנמצא בשטח שעליו סומכים, כגון המשגיח, או בעה"ב בעצמו, האם אכן מוחזק אצל שומרי מצוות שבסביבתו כנאמן לסמוך עליו, ואם אינו מבורר ראוי להימנע עד שיתברר).

אמנם ידעתי בני ידעתי שכמה פעמים דברו עם רבנים מסויימים שאומרים על הכשר פלוני לסמוך ועל הכשר אלמוני שלא לסמוך וכדומה, וכאשר טענו לפניהם כיצד אומרים על אלו שלא לסמוך והרי עד אחד נאמן באיסורים, והשיבו שכאן לא שייך הכלל הנזכר לפי שיש כאן "נגיעות ממון", והיו שציטטו בדרשות של מאות משתתפים משפט מפורסם "אין הנחתום מעיד על עיסתו"!

אולם באמת אין כל שמץ של מקור לזה בדברי רבותינו!!! כאשר חיפשתי רבות ולא מצאתי. אדרבא, מאז ומעולם בקהילות היהודים לדורותיהם היה דוקא הנחתום מעיד על עיסתו, והחלבן על חלבו, ובעל הכרם על יינו, וכן אצל כל בעלי מלאכה ואומנות, שהיו נמנים בתוך בני קהילתם שהם שומרים תורה ומצוות ונזהרים מלאכול בעצמם מאכלות אסורות. ורק כשנפל חשד באחד מאלו על נאמנותו, היה רב המקום מברר נאמנותו ע"פ כללי ההלכה בדקדוק רב, כמבואר בספרי הפוסקים. ואדרבא ההיפך הוא הנכון, שכל הכלל עד אחד נאמן באיסורים מקורו דוקא בדברים שיש בהם נגיעות, כמו נאמנות האשה על טהרתה, והשו"ב והטבח, על השו"ב וניקור כהלכה. (ורק בדור האחרון שרבו בעלי מלאכה ומסחר שלצערנו מוחזקים שאינם שומרי מצוות ונמצא שחשודים על הדבר, הוכרחנו למערכות כשרות שמנוהלים ע"י רבנים שממנים שליחים הנאמנים עליהם ע"פ ההלכה, וטורחים לברר עבורנו כשרות המוצרים במפעלים וכדומה ולחתום עדותם, וזכות הרבים תלוי בהם).

ולכן למסקנת ההלכה, יש לסמוך על החותמת של הכשרות לפי מה שכתוב בה בלא לפקפק, אם כתוב כשר זה כשר, ואם כתוב למהדרין זה למהדרין. (ורק מוצר שתלוי במחלוקת הלכתית בין רבני החוגים, יקח המוצר בהכשר מהחוג שלו, או גם מחוג אחר שמבורר לו מרבותיו שעדותם שייכת גם לדעת רבותיו), ובכך נזכה שכל העם הזה על מקומו יבא בשלום.

בברכה התורה ולומדיה
שמעון ללוש ס"ט
הבעיה היא עם "הכשרים" דוגמת חת"ס פ"ת, שאינם מספקים השגחה למקום כלל, אלא רק מספקים תעודות כשרות וחותמות, בלי להגיע לחנויות והמפעלים. כמו שביארתי והוכחתי כאן.
וזוהי בדיוק כוונת מרן הראש"ל שליט"א בקובץ משנ"י הנז', שצריך שיעמוד ת"ח על גבי מערכת הכשרות, וכלשונו שם "מעיקר הדין עד אחד נאמן באיסורים, ולכן מוצרים שיש עליהם חותמת של רב תלמיד חכם, [ולא משנה אם זה בד"ץ העדה החרדית, או כשרות טובה אחרת], מותר לאכול, בין בפסח ובין בשאר ימות השנה. אלא אם כן איתרע חזקתיה של אותה כשרות [על ידי חכמי ישראל]. והמחמיר על עצמו לקחת רק מוצרים בהכשר מהודר ביותר, תבא עליו ברכת טוב, ובפרט בפסח שיש להדר ולקחת הכשרים מהודרים ככל שניתן".
ויש בדצי"ם כבד"צ חת"ס פ"ת ובני ברק אגודת ישראל ומחזיקי הדת, שאין ידוע לכלל הציבור מי הם העומדים בראשם. כך שאין עדות של "מאן דהוא" על הענין כלל. ועל כל אלו יש "קלא דלא פסיק" [וגם עדויות כמבואר בקישורים שצירפתי שם] שאין שם השגחה כראוי, ומנ"ל דבזה אפשר לסמוך?
 
בשיעורו השבועי של הגאון הראש"ל שליט"א (בית מרן האחרון, של חג הפסח) אמר, שלנו הספרדים מותר לאכול בפסח מצה עשירה, פפושדו או גטיניו.
נראה מדבריו שיש בזה אמירה שהוא יודע ומכיר הענין וסומך על הכשרות של המפעלים הנ"ל.
האם יש כאן שינוי ממה שהיה ידוע עד כה אודות לנורמות הכשרות של מפעלים אלו [כלומר האם משהו במציאות השתנה], או שהראש"ל בדק הענין ויצא לו שאפשר לסמוך על המפעלים הנ"ל [את דבריו בילקו"י מהדורה חדשה אודות למצה עשירה ולמה שקורה במפעלים, והדחיות האפשריות שכותב נגד המערערים על מפעלים לייצור מצה עשירה (באופן עקרוני) ראיתי כבר. הנושא כאן הוא ספציפית אודות לפפושדו וגטיניו תשפ"א.
אודה מאד להיודעים דבר אם יוכלו לשתף, ויהיה לתועלת הרבים.
אפשר לשלוח לי את השיעור של מרן על פפושדו
 
בלוין שנה שעברה בהקבלת פני רבו אמר קבל עם:
מותר לכתחילה בשופי!!!
ואמנם המהדר כל השבוע לאכול רק שמורה משעת קצירה, צריך להימנע לפי שאינו משעת קצירה,
אלא שאם כוונתו להוכיח ולהעמיד ההלכה על תילה שעוגיות אלו מותרות ללא כל חשש, עדיף שיאכל אף שנזהר כל השבוע לאכול דוקא משעת קצירה.
עד כאן תורף דבריו.
 
ישנם שיטות שזה בדיוק להפך... {שיטת הרב יעקב יוסף זצ"ל} שזה חמץ גמור, ומכיון שעבר על זה הפסח, וגם לא מתכוונים למכור את זה לגוי ממילא הוי חמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה...
למה לא הרי אומר וכל חמץ שהוא ובוודאי שגם למ"ד שהוא חמץ הרי מכרו לגוי
 
בלוין שנה שעברה בהקבלת פני רבו אמר קבל עם:
מותר לכתחילה בשופי!!!
ואמנם המהדר כל השבוע לאכול רק שמורה משעת קצירה, צריך להימנע לפי שאינו משעת קצירה,
אלא שאם כוונתו להוכיח ולהעמיד ההלכה על תילה שעוגיות אלו מותרות ללא כל חשש, עדיף שיאכל אף שנזהר כל השבוע לאכול דוקא משעת קצירה.
עד כאן תורף דבריו.
יש לכבוד הרב הקלטה או סירטון של זה?
 
נערך לאחרונה:
למה לא הרי אומר וכל חמץ שהוא ובוודאי שגם למ"ד שהוא חמץ הרי מכרו לגוי
כי לא סוף סוף זה לא נמכר לגוי, עיין היטב חושן משפט סימן קפט. ובקצות החושן בסימן קצ"ד ס"ק ג' וד'. ותבין.
רק שאתה לומד את הקצות שם תכין לך כוס קפה גדולה.. ותבוא עם סבלנות.
 
חזור
חלק עליון