לא מסכים אם מה שנכתב? וכמדומני שיש צד שזה משום ואהבת אז גם לפי''ז יש לדון במה שכבודו העלה.
שלא כדאי לשור שלך לפגוש אותי... מספיק שאני ישב עליו כמה שניות :)
אשמח לשמוע…
אויבער חוכם
Active member
בבא קמא ז:
אלא אמר רב אחא בר יעקב אי איכא לדמויי לב"ח מדמינן ליה בעל חוב דיניה בבינונית כו׳
אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא אי איכא לדמויי לכתובת אשה מדמינן דהא כתובת אשה דינה בזיבורית כו׳
איתיביה אין לו אלא עידית כולם גובין מן העידית בינונית כולם גובין בינונית זיבורית כולם גובין זיבורית היו לו עידית ובינונית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית כו׳
רש״י ד״ה לבעל חוב מדמינן לה דבעל חוב דינו בבינונית - בפרק הניזקין במסכת גיטין (דף מח:) והשתא אם בא בעל חוב לגבות כו׳
ד״ה כתובת אשה מדמינן לה - וכגון שנתן לה גט בתשרי וזילו ארעתיה והיתה כתובתה מאתים ודינה למיגבי מזיבורית כדמסקינן התם בפרק הניזקין
ד״ה וכתובת אשה בזיבורית - במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף מט:) תני טעמא דיותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא
יש להעיר כמה הערות בלשון רש״י
א) מדוע בד״ה לבעל חוב כו׳ ציין להגמרא בגיטין, הרי כבר ציין בדף ז. בד״ה ובעל חוב דינו בבינונית - במסכת גיטין בפרק הנזקין
ב) מדוע בד״ה לבעל חוב נקט ״בפרק הנזקין״ קודם ״במסכת גיטין״ משא״כ באחריני דנקט שם המסכת ואח״כ שם הפרק.
ג) מדוע בד״ה לכתובת אשה פירש דברי הגמרא ואח״כ ציין לפרק הניזקין משא״כ בד״ה לבעל חוב ציין לגיטין ואח״כ פירש.
ד) מדוע בד״ה לכתובת אשה לא כתב ״במסכת גיטין״ ונקט ״בפרק הניזקין״ גרידא.
ה) מדוע בד״ה לכתובת אשה כתב ״ודינה למגבי מזיבורית״ וכו׳ הרי כן מבואר להדיא בגמרא.
ואולי לא גרס בגמרא תיבות ״דהא כתובת אשה דינה בזיבורית״ וכן משמע קצת מדיבור המתחיל שכתב ״לכתובת אשה מדמינן לה״ ותו לא, משא״כ לעיל כתב ״לבעל חוב מדמינן לה דבעל חוב דינו בבינונית״ כו׳
ו) מדוע בסוף העמוד בד״ה וכתובת אשה ציין רש״י עוד הפעם למסכת גיטין ולפרק הניזקין (הקדים שם המסכת להפרק) הרי כבר ציין לעיל.
ז) מדוע בד״ה וכתובת אשה בזיבורית כתב הטעם ״דיותר משאיש רוצה לישא״ כו׳ ולא כתב כן לעיל.
אלא אמר רב אחא בר יעקב אי איכא לדמויי לב"ח מדמינן ליה בעל חוב דיניה בבינונית כו׳
אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא אי איכא לדמויי לכתובת אשה מדמינן דהא כתובת אשה דינה בזיבורית כו׳
איתיביה אין לו אלא עידית כולם גובין מן העידית בינונית כולם גובין בינונית זיבורית כולם גובין זיבורית היו לו עידית ובינונית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית כו׳
רש״י ד״ה לבעל חוב מדמינן לה דבעל חוב דינו בבינונית - בפרק הניזקין במסכת גיטין (דף מח:) והשתא אם בא בעל חוב לגבות כו׳
ד״ה כתובת אשה מדמינן לה - וכגון שנתן לה גט בתשרי וזילו ארעתיה והיתה כתובתה מאתים ודינה למיגבי מזיבורית כדמסקינן התם בפרק הניזקין
ד״ה וכתובת אשה בזיבורית - במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף מט:) תני טעמא דיותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא
יש להעיר כמה הערות בלשון רש״י
א) מדוע בד״ה לבעל חוב כו׳ ציין להגמרא בגיטין, הרי כבר ציין בדף ז. בד״ה ובעל חוב דינו בבינונית - במסכת גיטין בפרק הנזקין
ב) מדוע בד״ה לבעל חוב נקט ״בפרק הנזקין״ קודם ״במסכת גיטין״ משא״כ באחריני דנקט שם המסכת ואח״כ שם הפרק.
ג) מדוע בד״ה לכתובת אשה פירש דברי הגמרא ואח״כ ציין לפרק הניזקין משא״כ בד״ה לבעל חוב ציין לגיטין ואח״כ פירש.
ד) מדוע בד״ה לכתובת אשה לא כתב ״במסכת גיטין״ ונקט ״בפרק הניזקין״ גרידא.
ה) מדוע בד״ה לכתובת אשה כתב ״ודינה למגבי מזיבורית״ וכו׳ הרי כן מבואר להדיא בגמרא.
ואולי לא גרס בגמרא תיבות ״דהא כתובת אשה דינה בזיבורית״ וכן משמע קצת מדיבור המתחיל שכתב ״לכתובת אשה מדמינן לה״ ותו לא, משא״כ לעיל כתב ״לבעל חוב מדמינן לה דבעל חוב דינו בבינונית״ כו׳
ו) מדוע בסוף העמוד בד״ה וכתובת אשה ציין רש״י עוד הפעם למסכת גיטין ולפרק הניזקין (הקדים שם המסכת להפרק) הרי כבר ציין לעיל.
ז) מדוע בד״ה וכתובת אשה בזיבורית כתב הטעם ״דיותר משאיש רוצה לישא״ כו׳ ולא כתב כן לעיל.
בבא קמא דף ח.
א)רש״י ד״ה מכרן לא' או לג' בני אדם - ביום א' מי שהיה עליו נזקין וכתובת אשה וב"ח והיו לו עידית ובינונית וזיבורית
לכאורה הול״ל ״מי שהיה עליו נזקין ובע״ח וכתובת אשה״ דומיא לסוף דבריו ״עידית בינונית וזיבורית״ וצריך ביאור.
ב) רש״י ד״ה כולן נכנסו תחת הבעלים - נכנסו הלקוחות כדין המוכר ומי שלקח עידית יפרע לניזק ולוקח בינונית ישלם את החוב ולוקח זיבורית את הכתובה
יש לעיין מדוע אצל נזיקין נקט לשון ״יפרע״ ואצל בעל חוב נקט לשון ״ישלם״
ויש להעיר עוד דאצל נזיקין שייך לשון תשלומין ״מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם״ ואצל בעל חוב שייך לשון פרעון ״פריעת בע״ח מצוה״ וצ״ע
א)רש״י ד״ה מכרן לא' או לג' בני אדם - ביום א' מי שהיה עליו נזקין וכתובת אשה וב"ח והיו לו עידית ובינונית וזיבורית
לכאורה הול״ל ״מי שהיה עליו נזקין ובע״ח וכתובת אשה״ דומיא לסוף דבריו ״עידית בינונית וזיבורית״ וצריך ביאור.
ב) רש״י ד״ה כולן נכנסו תחת הבעלים - נכנסו הלקוחות כדין המוכר ומי שלקח עידית יפרע לניזק ולוקח בינונית ישלם את החוב ולוקח זיבורית את הכתובה
יש לעיין מדוע אצל נזיקין נקט לשון ״יפרע״ ואצל בעל חוב נקט לשון ״ישלם״
ויש להעיר עוד דאצל נזיקין שייך לשון תשלומין ״מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם״ ואצל בעל חוב שייך לשון פרעון ״פריעת בע״ח מצוה״ וצ״ע
אויבער חוכם
Active member
א) דף ט:
רש״י ד״ה שליש ביתו - שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו
בהידור מצוה עד שליש במצוה - שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה
יש לעיין מדוע בד״ה שליש נקט הסדר לולב, ציצית, ספר תורה ובד״ה בהידור שינה הסדר וכתב ספר תורה, לולב, טלית וציצית.
עוד יש להעיר מדוע בד״ה בהידור הוסיף טלית (ובאמת יל״ע אם שייך הידור בטלית, ובברייתא במסכת שבת ליתא - ועיין אג״מ חלק א סימן קפז)
ועיין לשון הברייתא שבת קלג: דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין כו׳
ויש לעיין מדוע שינה רש״י ממש״כ הברייתא ועיין בכל זה.
ב) דף ט:
רש״י שור דרכיה לנתוקי - והוה ליה לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו הלכך שמירה ״רעועה״ היא ואפילו התירו חרש חייב בעל השור
לנתורי - לנפול הלכך שמירה ״רעה״ היא אפילו גילהו חרש בעל הבור חייב לשלם שלא שמרו כראוי
האם יש נפקא מינה בין ״רעועה״ ל״רע״ ומדוע שינה רש״י בלשונו.
רש״י ד״ה שליש ביתו - שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו
בהידור מצוה עד שליש במצוה - שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה
יש לעיין מדוע בד״ה שליש נקט הסדר לולב, ציצית, ספר תורה ובד״ה בהידור שינה הסדר וכתב ספר תורה, לולב, טלית וציצית.
עוד יש להעיר מדוע בד״ה בהידור הוסיף טלית (ובאמת יל״ע אם שייך הידור בטלית, ובברייתא במסכת שבת ליתא - ועיין אג״מ חלק א סימן קפז)
ועיין לשון הברייתא שבת קלג: דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין כו׳
ויש לעיין מדוע שינה רש״י ממש״כ הברייתא ועיין בכל זה.
ב) דף ט:
רש״י שור דרכיה לנתוקי - והוה ליה לאסוקי אדעתיה שאפילו אין החרש מתירו סופו להתיר את עצמו הלכך שמירה ״רעועה״ היא ואפילו התירו חרש חייב בעל השור
לנתורי - לנפול הלכך שמירה ״רעה״ היא אפילו גילהו חרש בעל הבור חייב לשלם שלא שמרו כראוי
האם יש נפקא מינה בין ״רעועה״ ל״רע״ ומדוע שינה רש״י בלשונו.
מתגעגע
Active member
פורטל הדף היומי: דיוק וחידוש ברש"י (ט) (בבא קמא ט ע"ב)
דיוק וחידוש ברש"י מסכת בבא קמא דף ט עמוד ב רש״י ד״ה שליש ביתו. שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו: בהידור מצוה עד שליש במצוה....
daf-yomi.com
אמונה ובטחון
Well-known member
וכך מובא שם בקצרה:פורטל הדף היומי: דיוק וחידוש ברש"י (ט) (בבא קמא ט ע"ב)
דיוק וחידוש ברש"י מסכת בבא קמא דף ט עמוד ב רש״י ד״ה שליש ביתו. שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו: בהידור מצוה עד שליש במצוה....
תחילה נקט הסדר לולב ציצית וס"ת וברש"י שאח"ז הביא הברייתא שסידורה ס"ת לולב ציצית והנה הברייתא סידורה נכון ופשוט דס"ת הוא חיוב כל הזמן שמי שאין לו מחויב לכתוב, ולולב חיובו אחת בשנה וציצית אינו חייב כלל רק כשלובש בגד ארבע כנפות, וההסבר ברש"י הוא מפני שהגמרא שואלת מיד דאיכא דאיתרמי לי תלתא יאבד כל כספו, והנה אם נעשה חשבון לדוגמא ספר תורה בשלושים אלף, טלית בתוספת עיטורים מכסף אלף, לולב עם אתרוג מהודר מאוד חמש מאות, הרי שאם ס"ת זה שליש כספו נשאר לו שישים אלף ויוכל לקנות הטלית והלולב וישאר לו כסף עדיין, משא"כ כשהלולב והאתרוג הם שליש כספו וע"כ נקט בסדר הזה דאז יגמר כספו כבר במצוה השניה, ובזה אפשר ליישב דברי התוספות אילו איתרמיא ליה. אפילו מיירי בעשורייתא דרבי כדאשכחן בפרק מציאת האשה (כתובות דף סח.) מ''מ ידוע שלא היה חייב לבזבז כל כך:.
דף טז:
כבוד עשו לו במותו כו׳ חד אמר שלשה וחד אמר שבעה ואמרי לה שלשים
רש״י ד״ה שלשה - ימים הושיבו ישיבה על קברו
ד״ה וחד אמר שבעה - ימים
יש להעיר, מדוע כתב רש״י אצל שבעה שהכוונה לימים, הרי כבר כתב כן אצל שלשה, ואחר שכתב כן אצל שלשה ושבעה, מדוע לא כ״כ אצל שלשים.
עוד ק״ק מדוע אצל שבעה נקט רש״י בד״ה ״וחד אמר״ ולא כ״כ אצל שלשה
כבוד עשו לו במותו כו׳ חד אמר שלשה וחד אמר שבעה ואמרי לה שלשים
רש״י ד״ה שלשה - ימים הושיבו ישיבה על קברו
ד״ה וחד אמר שבעה - ימים
יש להעיר, מדוע כתב רש״י אצל שבעה שהכוונה לימים, הרי כבר כתב כן אצל שלשה, ואחר שכתב כן אצל שלשה ושבעה, מדוע לא כ״כ אצל שלשים.
עוד ק״ק מדוע אצל שבעה נקט רש״י בד״ה ״וחד אמר״ ולא כ״כ אצל שלשה
יצחק כהן הי"ו
Well-known member
שור הפקר נגח, והשור הניזק שייך למישהו ויש למי להשיב.
אמונה ובטחון
Well-known member
אויבער חוכם
Active member
דף יז.
במשנה, כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר.
נ.ב. יש בביאור הבנת המשנה מח' רש"י והתוס', רש"י ס"ל שכיצד הרגל מועדת זו השאלה, והתי' הוא לשבר בדרך הילוכה. ועוד מק' הגמ' והבהמה מועדת, והתי' להלך כדרכה ולשבר. אך דעת ר"י שהובא בתוס' (ד"ה הבהמה) הקשה ע"ד רש"י וז"ל, אבל קשה לר"י מה חידש כאן שלא שנאה בפרק קמא (טו:). ע"כ. ועיין בחי' הרשב"א שיישב את רש"י.
ובשערי שמועות הקשה דאינו מובן שינוי הלשונות של המשנה, שהתנא מתחיל עם כיצד 'הרגל' ומסיים עם 'הבהמה' מועדת, ותי' שלפ"ד רש"י זו אינה קושיא כיון שכיצד הרגל מיירי על האב, והבהמה מועדת מיירי על התולדה. ע"ש.
ונראה שזה אינה קושיא על רש"י מסיבה נוספת, שהרי לרש"י כיצר הרגל היא שאלה, והבהמה מועדת זה עוד שאלה, ולכן התנא שינה בלשונו, כיון שזה שאלה אחרת. וע"ע בלחם אבירים שיישב בדוחק שהמשנה שאלה על האבות (כיצד הרגל מועדת) והמשנה תירצה על התולדות (הבהמה מועדת) שהתולדות מועדים, וזה יתרץ גם על האבות שאם התולדה מועדת גם האב מועד.
ומדבריו של הלחם אבירים מבואר דס"ל כהתוס' שכיצד הרגל והבהמה מועדת זה שאלה ותירוץ. ומ"מ לרש"י א"ש שינוי הלשונות, או מצד אב ותולדה, או מצד שזה עוד שאלה.
במשנה, כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר.
נ.ב. יש בביאור הבנת המשנה מח' רש"י והתוס', רש"י ס"ל שכיצד הרגל מועדת זו השאלה, והתי' הוא לשבר בדרך הילוכה. ועוד מק' הגמ' והבהמה מועדת, והתי' להלך כדרכה ולשבר. אך דעת ר"י שהובא בתוס' (ד"ה הבהמה) הקשה ע"ד רש"י וז"ל, אבל קשה לר"י מה חידש כאן שלא שנאה בפרק קמא (טו:). ע"כ. ועיין בחי' הרשב"א שיישב את רש"י.
ובשערי שמועות הקשה דאינו מובן שינוי הלשונות של המשנה, שהתנא מתחיל עם כיצד 'הרגל' ומסיים עם 'הבהמה' מועדת, ותי' שלפ"ד רש"י זו אינה קושיא כיון שכיצד הרגל מיירי על האב, והבהמה מועדת מיירי על התולדה. ע"ש.
ונראה שזה אינה קושיא על רש"י מסיבה נוספת, שהרי לרש"י כיצר הרגל היא שאלה, והבהמה מועדת זה עוד שאלה, ולכן התנא שינה בלשונו, כיון שזה שאלה אחרת. וע"ע בלחם אבירים שיישב בדוחק שהמשנה שאלה על האבות (כיצד הרגל מועדת) והמשנה תירצה על התולדות (הבהמה מועדת) שהתולדות מועדים, וזה יתרץ גם על האבות שאם התולדה מועדת גם האב מועד.
ומדבריו של הלחם אבירים מבואר דס"ל כהתוס' שכיצד הרגל והבהמה מועדת זה שאלה ותירוץ. ומ"מ לרש"י א"ש שינוי הלשונות, או מצד אב ותולדה, או מצד שזה עוד שאלה.
אויבער חוכם
Active member
דף יז:
בגמ', תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג וכו'. נ.ב. ובתוס' (ד"ה זרק כלי) כ' וז"ל, נראה דאם זרק אבן או חץ" וכו'. ונראה מדבריו ממ"ש בלשון 'ונראה' שהוקשה לתוס' קושיא, דאל"ה אינו מובן אמאי התוס' מחלקים בין זורק כלי לחץ, ומה בא לאשמועי' בזה, אלא בע"כ שהוקשה לתוס' קושיא. ונראה שהוקשה לתוס' מה החילוק בין זורק כלי שמחייבים את הראשון, לבין זורק חץ שמחייבים את השני ואזלינן "בתר תבר מנא". ולכן כתבו התוס' דיש לחלק ביניהם. וכן מדוייק בתוס' שכ' וז"ל, דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו "דפשיטא דחייב". ע"כ והיינו שחייב השני, ואין לדמות זורק חץ לזורק כלי, כיון שחץ לא בוודאי שיפגע אבל זורק כלי וודאי שישבר. ויש עוד חילוק שבכלי הוא עשה מעשה בכלי עצמו ולכן חייב, אבל בחץ אינו עשה מעשה בגוף הכלי אלא ע"י החץ.
בגמ', תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג וכו'. נ.ב. ובתוס' (ד"ה זרק כלי) כ' וז"ל, נראה דאם זרק אבן או חץ" וכו'. ונראה מדבריו ממ"ש בלשון 'ונראה' שהוקשה לתוס' קושיא, דאל"ה אינו מובן אמאי התוס' מחלקים בין זורק כלי לחץ, ומה בא לאשמועי' בזה, אלא בע"כ שהוקשה לתוס' קושיא. ונראה שהוקשה לתוס' מה החילוק בין זורק כלי שמחייבים את הראשון, לבין זורק חץ שמחייבים את השני ואזלינן "בתר תבר מנא". ולכן כתבו התוס' דיש לחלק ביניהם. וכן מדוייק בתוס' שכ' וז"ל, דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו "דפשיטא דחייב". ע"כ והיינו שחייב השני, ואין לדמות זורק חץ לזורק כלי, כיון שחץ לא בוודאי שיפגע אבל זורק כלי וודאי שישבר. ויש עוד חילוק שבכלי הוא עשה מעשה בכלי עצמו ולכן חייב, אבל בחץ אינו עשה מעשה בגוף הכלי אלא ע"י החץ.
זה נוסח יפה מאוד. אתה יכול לבאר אותו בבקשה?.
הרי בב' המקרים זה ודאי ישבר.
אויבער חוכם
Active member
בשמחה.
בזורק כלי, הוא עשה מעשה בכלי עצמו, בידיים, משא"כ בזורק חץ, דהוי כעין גרמא, שהרי לא עשה מעשה שבירה בגוף הכלי, אלא החץ הוא ששבר מכוחו של הזורק.
וכמובן שכל זה ועוד, הכל זה רק בסייעתא דשמייא ממנו ית"ש.