שהפא"נ של הש"ס היתה מגולה, אבל אליבא דאמת מבואר בכל הראשונים שהפא"נ היתה מכוסה
רק שכאשר ציטטת את דברי הראשונים (כמו תוס' ר"י הזקן) שכחת לציין שמוכח מהם בפשטות שהפאה היתה מגולה ברשות הרבים, כי "מחכו עלה" לא יתכן בשום אופן בפאה מכוסה, אלא אם כן תשכנע את עצמך עם תירוצים דחוקים בנוסח
רק שהיה חסר לה בליטת השיער, ולכן שמה שיער מתחת וע"י כן נראה כאילו היא בעלת שיער
וכל הרואה ישחק לו, להניח פאה משיער טבעי על ראשה כדי להגביה הכיסוי, וכמובן שכל זה מופרך לגמרי מדברי הראשונים.
ושם השבתי באריכות על דברי חן וכבוד, שאין לדבריו לא שורש ולא ענף בדברי הראשונים
עוד לא ראינו בשום מקום שהשבת על דברי חן וכבוד. ובינתיים כל מילה שכתבת בנדון הופרכה מכל הצדדים וצידי הצדדים, ובחן וכבוד ביסס את דבריו על הוכחות נחרצות מהגמ', הראשונים והאחרונים.
ואעתיק מדבריו בהקדמתו:
"הגאון רבי יהושע בועז, שהיה הראשון שהתיר לבישת פאה, כתב זאת על גליון הגמרא, ופתח במילים: "יראה מזה להביא ראיה וסמך". מכאן משמע שלא היה בכוונתו להוכיח את ההיתר מהגמרא, אלא כסמך בעלמא. גם במרוצת השנים, פלפלו פוסקי ההלכה באשר לסוגיות הגמ', זה אומר בכה וזה אומר בכה, אך עיקר תשובות הפוסקים היה בהיתר הפאה ע"פ הסברות להתיר, ושלילת הטעמים לאסור, ולא בביאור הסוגיות.
בדורנו, יש שחשבו זאת לעיקר, שעל פיו נפסקת ההלכה, וכל עניינם הוא להוכיח כי אין ראיה מהגמרא והראשונים להתיר, והוסיפו גם לדחוק בדברי הש"ג והרמ"א וכיו"ב. אולם גם לאחר כל הביאורים שכתבו לא הועילו כלום, כי עדיין עמומות הן סוגיות הגמ', וישנן קושיות לשני הצדדים, אשר לא ניתן ליישבן כלל, או שהביאור דחוק ואינו מניח את הדעת, גם לדעת המתאמצים לאסור בימינו וגם לדעת הדוחים דבריהם ומתרצים הקושיות כדי להעמיד דברי השלטי גיבורים.
דהנה בפשטות, הפולמוס ההלכתי אודות הפאה החל לפני כחמש מאות שנה, ולפני כן לא היה המנהג מצוי. ולא הוזכר בשום מקום כי הפאה שימשה ככיסוי ראש, ולא הובא הדבר לא בגמרא ולא בראשונים, אלא ששימשה כקישוט (ואמנם במסכת נזיר דף כ"ח מוזכרת פאה שלמה ששימשה תחליף מושלם לשיער הטבעי לאשה המגולחת, אך מסתבר שגם זה היה מכוסה ברה"ר ככל הנשים). וכמו כן גם לא דנו האם אסור או מותר פאה משום דת יהודית או משום מראית העין, וממילא לא נראה שבזמן הגמרא והראשונים כיסו הנשים את ראשן בפאה.
ועוד קשה, כיצד כתבו חלק מן הראשונים כי הפאה שימשה את הנשים החולות שנשרו שערותיהן, על מנת שיראו בעלות שיער כחברותיהן. הכיצד בזה נדמו לחברותיהן שכיסו את ראשן בסבכה כמנהגם בזמן ההוא? ומדוע לא נאסר הדבר משום "מראית העין" שיאמרו שהולכת בשערותיה המחוברות לראשה? ואם כל הנשים הלכו בפאה, מדוע ציינו הראשונים שהפאה שימשה נשים מסויימות? והכיצד חששו בגמ' שתשלוף הפאה ברה"ר ותראה לחברותיה, הלא תבוש להישאר בגילוי ראש? ואמנם לכל הנ"ל יש תירוצים כמבואר בדברי האחרונים, אך אין זה מניח את הדעת.
וגם לאידך גיסא, אם תאמר שהפאה תחת הכיסוי, כפי הביאור הרווח בספרי האוסרים בכל חמש מאות השנים האחרונות, הרי לא כן מוכח מדברי התוספות במסכת שבת (סד:) דמחכו עלה, ומבואר שהפאה היתה מגולה לחלוטין, ומפני זה היה חשש דמחכו עלה. וכן בחידושי רבינו פרחיה ב"ר ניסים כתב שילדה לא תצא בפאה נכרית של זקנה, כי תתבייש מחברותיה.
וכן הריטב"א (שבת נז.) הקשה "ואם תאמר כיון דכבול למטה מן השבכה הוא אמאי אסרי רבנן לצאת בו דהא אי אפשר לסלקו בלא סילוק השבכה", ולא הקשה כן על פאה, ומשמע שלא היתה תחת השבכה. וכן מוכח ממש"כ רש"י (שבת סה.) "למטה מן הסבכה - כגון כיפה של צמר", ולא כתב "כגון פאה נכרית". וכן מוכח ממש"כ הר"ן (שבת כט. מדפי הרי"ף) "למטה מן השבכה. כגון אצטמא וכיפה של צמר", ולא כתב "כגון פאה נכרית".
וכן משמע מהרמב"ם (הלכות שבת פרק י"ט הלכה ז') שאסר לצאת בפאה בשבת שמא תיפול מראשה או תראה לחברתה, ומשמע שביום חול מותר, ומלשונו "שתראה בעלת שיער הרבה" או מלשונו בפירוש המשניות "שיער נאה... שתתקשט בשיער" (וכעין זה מובא עוד בראשונים) משמע שהיה השיער גלוי, כי תחת הכיסוי אין צורך בשיער נאה וגם אין הפרש בין מעט להרבה. וכן הטעם שאסר לצאת בשבת הוא שמא תפול הפאה מראשה או שמא תשלוף ותראה לחברתה (שחשש זה שייך גם בתכשיטים מגולים שהזכיר שם), ואם מדובר בפאה המכוסה בסבכה הקשורה על ראשה, לא יתכן שתפול מראשה. וגם אין לומר שחשש שתפול הסבכה מראשה יחד עם הפאה, שהרי כתב להתיר דברים הקשורים לסבכה מחמת שאין חשש שיפלו.
וכן ביארו חלק מהראשונים שהפאה שימשה עבור מי שהיה שערה לבן, ורצתה להתנאות בשיער שחור, ובוודאי אין תועלת לזה כשהוא תחת הכיסוי, ואיירי בפאה מגולה. וכן תוס' רי"ד כתב "שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה", ואם איירי תחת הסבכה ונועד רק לייצר נפח, כפי שניסו לטעון, אינו מובן מדוע צריך קליעות שיער (דהיינו צמות). וכן הברטנורא כתב "שנראה כמו שהוא שערן", ואין צורך בזה אם איירי תחת הכיסוי. ואם תאמר שכל זה רק "בחצר", כמו שרגילים לדחות, הרי מהגמ' והראשונים הנ"ל מוכח שיצאה עם הפאה לרשות הרבים, וכמבואר בספרנו בכמה מקומות באריכות, שלא יתכן כלל לומר כך. ויש עוד שהוכיחו שהחצר המוזכרת במשנה היא חצר הרבים ולא חצר היחיד. וכהנה וכהנה יש קושיות רבות על כל אחת מהשיטות, כאשר יראה הקורא.
ואף בדברי ראשוני המתירים, הדברים עמומים. דהנה הש"ג כתב על מנהג נשות מקומו: "היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן". ומשמע ששערן היה מכוסה, ורק במקום קליעת השיער נושאות שיער חברותיהן. אבל עכ"פ פסק ששיער תלוש אין בו משום ערוה, ואין בו משום פריעת ראש, והתיר כל סוג של פאה. וכן הרמ"א הביא את דבריו אלה, אך לא כתב זאת באבן העזר סי' קט"ו בהלכות השייכים לזה, אלא באורח חיים סי' ע"ה אגב ההיתר בשערות שחוץ לצמתה.
ובימינו ניסו האוסרים המתחדשים לדחוק בדבריהם שדיברו "בחצר", ולזה אין הבנה כלל. שהרי שלטי הגיבורים דיבר על נשים היוצאות, ו"יוצאות" פשוטו כמשמעו יוצאות לרשות הרבים. ומה שציטט במקום אחר שיטה יחידאה לאסור גילוי ראש בחצר, והרי רוב ככל הראשונים פסקו שבבית ובחצר מותרת לגלות ראשה לגמרי, ומה לו לחפש סמך בעלמא להתיר פאה בחצר, כאשר רוב הראשונים מתירים גילוי ראש לגמרי. וכן הרמ"א, כתב דבריו בסי' ע"ה אגב ההיתר בשיער שחוץ לצמתה. וכן הפנה לסי' ש"ג, שם מדובר בתכשיטים שבהם האשה יוצאה. ושם בביאורו דרכי משה, הביא את דעת הש"ג להתיר, ובוודאי לא מדובר שם בחצר. וכן המג"א בסי' ע"ה הפנה לעיין בסי' ש"ג סעיף י"ד, העוסק ביציאה בחוטי שיער לרה"ר. וכהנה וכהנה יש קושיות רבות על המנסים לדחוק בדברי המתירים.
ביאור מחודש בדברי הגמ'
ולולא דברי האחרונים אשר מפיהם אנחנו חיים, היה אפשר לבאר לענ"ד שבזמן הגמ' כיסו הנשים את ראשן בסבכה, והוציאו שערותיהן מאחור, כאשר החלק האחורי ובו קליעת ראשן היה מגולה, כמנהג כמה מארצות המזרח עד לאחרונה (ראה לקמן בדברי הבא"ח): "נשים שדרכן לעשות שיער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם, כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן".
ושיער זה נקרא "חוץ לצמתן" שהיתרו מפורש בראשונים, וכפי שהביא בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה): "שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו... כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בברכות זה לשונו... שערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד... וכן נמי כתב בעל ארחות חיים... שערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן. וכן שמעתי שכתב בעל המכתם. ואין זה צריך לפנים, דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל, אדרבה, שהתירוהו בפירוש, ואפילו לק"ש, והעידו שנהגו לגלותו" (ואין זה כדעת הזוהר הקדוש, שאין לאשה לגלות אפילו שערה אחת משערותיה, כי לא נפסק להלכה כמותו בתלמוד בבלי ובראשונים). ומלבד הרשב"א בשם הראב"ד, והארחות חיים ובעל המכתם, כתבו כן גם השיטה מקובצת (ברכות דף כ"ד) והמאירי (שם) ובספר אוהל מועד (שער ק"ש דרך ה' נתיב ה', והוא אחד מן הראשונים) להתיר גילוי שיער שחוץ לצמתה.
וכן כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון" (חלק א' סימן י"א), וזה לשונו: "הרשב"א בחידושיו לברכות (דף כ"ד) הביאו הבית יוסף (ריש סימן ע"ה, ד"ה טפח), כתב דמותר לקרות נגד שיער של אשה שמחוץ לצמתה שאינו מתכסה, ואין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, והובא להלכה ברמ"א (סי' ע"ה סעיף ב'), ופשטות דבריו מורין שאין האשה חייבת לכסות כל שערותיה, ומותרת לגלות צמותיה והיינו שערותיה הקלועות לה מאחוריה".
וכן כתב הגאון רבי יוסף רוזין זצ"ל אב"ד טעלז, בשו"ת "עדות ביהוסף" (חלק א' סי' כ"ט) על המנהג בזמן חז"ל, שגם הבתולות היו יוצאות בשעת חופתן כשראשן מכוסה ושיער יוצא מהכיסוי, וההבדל בינן לבין הנשים הנשואות הוא "דנשים יוצאות ושערן קלועות, ובתולות בשעת הכנסן לחופה היה שערן מסותרות" (ראה דבריו לקמן).
וכתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים סי' קי"ב), שאין הגבלה לאורך הצמה שמותר להוציא מהכיסוי לדעת הרשב"א, ויש להתיר אף בטפח ויותר, כי אין זה ערוה כלל. ורק ראוי להחמיר כדברי החת"ס, לא לגלות אף שערה אחת: "וכוונת הרשב"א ברכות דף כ"ד שכנגד השערות שמחוץ לצמתה שאינה מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד, אפשר הוא אף ביוצאות טפח... והשערות שמחוץ לצמתן שאינן ערוה הוא אף ביותר מטפח".
וממילא, מפני שמנהג הנשים בזמן ההוא היה לגלות צמתן מאחור, לכן אותן נשים שנשרו שערותיהן מחמת מחלה וכדומה, הוצרכו לתקן לעצמן פאה נכרית, המכסה את הראש כולו ונראית כדוגמת הפאות שיש בימינו, וכך היו בבית ובחצר, כיון שכל הנשים בזמן ההוא גילו ראשן בחצר, וכמו שמובא בגמ' כתובות (דף ע"ב) "ואלא בחצר, אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה", ובפירוש התוספות שם, "אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש". ובצאת אותן הנשים לחוץ, כיסו את ראשן בסבכה וגילו מאחור את הפאה הנכרית (ולפ"ז יתבאר הלשון "פאה", מלשון קצה וסוף) וכך נראו ככל הנשים האחרות שכיסו ראשן וגילו מאחור את צמתן.
ולפ"ז מבואר גם ענין "חוטי שיער" המוזכרים בגמ' שבת, שנראה מדברי הראשונים שהיו אלה שערות קשורות סביב צמתה הקלועה, או כתוספת שיער לצמתה, כדאיתא בריבב"ן למסכת שבת (דף ס"ד): "בחוטי שער בין משלה בין משל חברתה, שער של אשה אחרת, שיהו קליעותיה גסות". וכן כתב הר"י מלוניל (שם), "בחוטי שער, לכרוך בהן שערות ראשה ולקלוע בהן קליעת ראשה". וברש"י (שם) ובנימוקי יוסף (שם) ובר"ן (על הרי"ף שם דף כ"ח), "יוצאה אשה בחוטי שער. שקולעת בהן שערה". ובספר הבתים (שם), "יש מי שביאר חוטי שער שקולעת בהן שערה וקווצותיה. וכתב הר"ם ולא תצא זקינה בשער של ילדה [אבל ילדה יוצאת בחוטי זקנה]... וטעם הדבר מפני שהוא גנאי לה, ותשלפם ותבא להביאם ד' אמות ברשות הרבים".
וכן בגמ' שם אמרו שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה, וביארו תוס' "דכיון דגנאי הוא לה ודאי מחכו עלה", וכן בריטב"א (שם) "דבודאי מחכו לה עלה ושלפא ומתייא להו בידה", ובחידושי הר"ן (שם) "דילמא מחכו עלה כשהיא מתנאה בשער של ילדה ושקלא להו ואתיא לאיתויינהו", ובנימוקי יוסף (שם) ובתוס' הרא"ש (שם), "דזימנין דמחכו עלה ואתי לאיתויי". ומכל זה מוכח בפשטות שהיתה צמתה הקלועה גלויה ברשות הרבים, דאם לא תאמר כן אין שום הבנה לכל הנ"ל.
ומפני שכל הנשים בזמן ההוא (כולל הנשים הגויות, כמובא ברש"י סנהדרין דף נ"ח) כיסו את ראשן בסבכה, לא עלה על דעת אף אחת מהנשים הכשרות לכסות את ראשה בפאה ולהשתמש בזה ככיסוי ראש. ואם היתה אחת יוצאת כך לשוק, מסתמא היה בזה משום מראית העין ומשום דת יהודית, ואף פריצות כיון שהיתה יוצאת דופן. אבל בימינו, שרוב נשות העולם מגלות ראשן, וגם בקרב היהודיות לצערנו עדיין רובן מגלות הראש לגמרי, ורוב הנשים החרדיות מכסות ראשן בפאה, כתבו האחרונים שלא שייך בזה החששות הנ"ל, וכך פשט המנהג בקרב כל ישראל, עד שהפך לענין של הידור - כאשר המטפחות בזמן הזה אינן מכסות הראש כדבעי.
ולפ"ז מבוארות כל הקושיות כמין חומר, ולא נותר בהם נפתל ועיקש. ובגמ' בנזיר (כח:) איירי שבחצר לבשה פאה שלימה, ובחוץ כיסתה את עיקר ראשה וגילתה את קליעת שערותיה, וזו ראיית שלטי הגיבורים משם - ששערות תלושות אע"פ שנמצאות על הראש ואע"פ שנראות כשיער ממש, אין בהם משום פריצות ולא משום גילוי ראש (ואמנם בפאה שלימה יש לדון משום מראית העין ודת יהודית וכו', אך במקום שנהגו בכך ממילא אין מקום לחוש לזה). ובאמת היה יכול להביא ראיה מהא דמותר אפילו שיער מחובר היוצא מחוץ לכיסוי, ולא רק שיער תלוש, אלא שהעדיף להביא ראיה מפאה נכרית שהיא הנדון שלו, ובלשונו: "והרי פאה נכרית הוי ממש כעין אלו הקרניא"ל", שהנשים נשאו בקליעת שערן. ולא היה זה אלא סמך בעלמא, להוכיח כי מצינו פאה נכרית הנהוגה גם בימי קדם, ולא שהוכיח מכאן את ההיתר. ואולי מפני שהיתר הוצאת צמתן אינו מפורש בגמ' אלא רק משמע מדברי הגמ' והראשונים, וגילוי הפאה ברה"ר מפורש בגמ', לכן העדיף להביא ראיה מהפאה.
ולפ"ז מבואר מש"כ בחידושי רבינו פרחיה ב"ר ניסים (למסכת שבת סד:), שהוא אחד מהראשונים: "ובפאה נכרית. כלומר שמתקשטין בו מי שאין להן שיער ארוך". כי מי שלא היה לה שיער ארוך, לא היתה יכולה לגלות את צמתה מאחור, כשאר הנשים.
ולפ"ז מבואר מש"כ הברטנורא (בביאורו למשנה במסכת שבת), "פאה נכרית רגילים היו נשים ששערן מועט לקשור שיער נכרית לשערן, שנראה כמו שהוא שערן". והביאור הוא שהיו קושרות פאה נכרית לשערן, ולמרות שהראש מכוסה כשאר הנשים, הרי הצמה מאחור דומה לכולן, ולא ניכר ששערן מועט.
ולפ"ז מבואר מש"כ רש"י עה"פ בישעיהו (פרק ג' פס' ט"ז) "הלוך וטפוף תלכנה": "ויונתן תירגם ובפתהן מקפן, היו קושרות פאות נכריות קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן שיראו גסות וטפופות". ואמנם רש"י בביאורו העיקרי שם (וכן במסכת שבת) לא פירש כך, אבל תרגום יונתן אינו מובן, שהרי רש"י במסכת שבת (דף ס"ב) כתב "הלוך וטפוף... ונשואות היו, לפיכך מספר בגנותן". ואם נשואות היו, כיצד נראו קליעותיהן בחוץ? ולדברינו מבואר, כי היה מנהג כל הנשים בזמן ההוא להוציא את קליעת שערן מחוץ לכיסוי, ואותן נשים היו משתמשות בפאות נכריות כתוספות שיער, לעבות את קליעתן באופן מוגזם כדי שיביטו בהן, ועל כך דיבר הנביא (וגם בימינו, פאה העשויה באופן מוגזם וחריג במיוחד, אסורה משום חוסר צניעות).
וכן לפ"ז מבואר שאר פירושי הראשונים, וכגון הערוך שכתב בערך פאה: "כל מידי דמקיף ולא מגין ומכסיא כולה, קרו לה פאה וכו', וכן פאה נכרית דמקפת הראש ולא מכסיא ליה". וכן המאירי בעירובין (דף י"א, הוצאת מוסד הרב קוק): "ופירוש הדבר דהואיל והוי דבר מקיף ואינו מכסה כל האויר שבינתיים, נקרא פאה, וכדאמרינן לענין תכשיטי נשים לא תצא אשה בפאה הנכרית, פירוש דמקיף את הראש ואינו מכסה אותו". וכן בתוס' רי"ד (שבת דף ס"ד): "פירוש פאה, קליעות של שער, שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה, כדי שתיראה בעלת שער". וכן הר"ן והר"י מלוניל (שם) כתבו, "פאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חברתה, לפי שיש לה שער מועט, אי נמי - דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור". וכן פירש המאירי. וההכרח לדבריהם לפרש שהשיער היה גלוי, ולקחה קליעת שיער מחברתה וקשרה לראשה, ובכך היתה יכולה להוציא צמתה מחוץ לכיסוי, ונראית ככל הנשים ששערן שחור, או ככל הנשים ששערן מרובה.
ולפ"ז מבואר הסתירה בדברי התוספות, שכתבו שאסורה לצאת עם הפאה בשבת, ומילתא דפשיטא היא כיוון ד"וודאי דמחכו עלה", ומוכח שהפאה היתה גלויה ברשות הרבים, ומאידך גיסא מובא בתוספות ר"י הזקן ותלמידו (הנמצא לאחרונה בכת"י) שהפאה היתה תחת הסבכה. ולדברינו מבואר, שאמנם הפאה בעיקרה היתה תחת הסבכה, אבל היתה מגולה מאחור כעין צמה או שיער אסוף, ועל זה כתבו התוספות דמחכו עלה. וכן בדברי תוס' ר"י הזקן מפורש כן, שכתב "פאה שהיא משערות תלושות ואי חזו להו כלל מחייכי עלה", זאת אומרת שהפאה היתה גלויה לכל הרואים ואינה מכוסה, למרות שעיקרה היה תחת הסבכה.
ולפ"ז מבואר מה שמשמע מהריטב"א (שבת נז.) ורש"י (שבת סה.) והר"ן (שבת כט. מדפי הרי"ף) שהפאה לא היתה תחת הסבכה (והבאנו דבריהם לעיל). כי אכן היתה צמה קלועה המגולה מאחור.
ולפ"ז מיושב קושיית מהר"י קצנלנבוגן, שהרי רש"י והערוך פירשו שפאה נועדה רק לאשה ששערה מועט, וא"כ על כרחך איירי בפאה מכוסה, דוודאי מכסה שערה, שהרי כל מטרתה להיראות ככל הנשים ששערן מרובה, והן ודאי מכסות שערותיהן כהלכה. ולפי דברינו, אדרבה, ע"י גילוי שיער הפאה מאחור היא נדמית ככל הנשים, למרות שראשה מכוסה. ואכן, רק אשה ששערה פגום או מועט נזקקה לזה, ולא כל אשה. אבל אם נאמר שהפאה היתה מכוסה לגמרי, לא מובן מדוע יש צורך בפאה, והרי כאשר היא מכוסה בסבכה הרי היא דומה לכל הנשים, וגם יכולה לקפל את הסבכה וליצור נפח גדול כאילו יש לה שיער תחתיה (כאשר עושות הנשים בימינו במטפחות).
ולפ"ז מיושב מה שהקשה בשו"ת הסבא קדישא, ובשו"ת עדות ביהוסף סי' כ"ט מהגמ' בשבת, שאם מדובר בפאה נכרית מגולה, למה אסרו ברה"ר מחשש "דילמא שלפא", הרי לא תגלה שערה, כמבואר במשנה (דף נז.) שמותר לצאת בסרביטין אם הם קשורים, דלא חיישינן שמא תסירם, שהרי לא מיגליא שערה, ע"ש ברש"י. וכן ב"כיפה של צמר שפיר דמי", פירש רש"י "דכיון דמיגליא שערה לא שלפא ומחויא". ולדברינו, אכן מדובר שראשה מכוסה, ושערה לא מתגלה למרות שמסירה הפאה.
ולפ"ז מבואר הסתירה בדברי הגר"א, שפירש את המשנה שמדובר בפאה נכרית מכוסה, וזה לשונו: "ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה כבעלת שער" (והרב המו"ל כתב בהערה שבא לאפוקי מביאור השלטי גיבורים), ומאידך גיסא פסק בשו"ע סי' ע"ה כדעת המג"א להתיר פאה והביא מקור לדבריו. ולדברינו מבואר, שאמנם הכניסה עיקר הפאה תחת הצעיף אבל צמתה היתה מגולה ברשות הרבים, וזוהי גם כוונתו של בעל שלטי הגיבורים כנ"ל, שהביא סמך מהגמ' שכבר בימי קדם נהגו להשתמש בפאה נכרית להתנאות, וזה לשונו: "היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן".
ולפ"ז מבואר הגמ' בכתובות (דף נ"ד), "אמר רב יוסף, כיחלה ופירכסה אין לה מזונות". ומכך שרואים אותה הציבור שמתקשטת, מוכח שכבר אינה אבלה על בעלה ורצונה להינשא לאחר. ופירש רש"י שם בדף י"ז, שפרכוס הוא "קליעת שיער", וכן ביאר בתענית (דף י"ג) ובסנהדרין (דף י"ד) שפרכוס הוא בשיער. ותמוה, שהרי איירי באלמנה, שחייבת בכיסוי הראש, והכיצד רואים אותה הציבור שקולעת שערה. ולדברינו מובן, שמנהג הנשים היה להוציא קליעת שיער מבעד לכיסוי.
ולפ"ז מבואר מש"כ הגאון רבי יוסף חיים בספרו "בן איש חי" (שנה שניה פרשת ויקהל סעיף י"ג): "ונשים ההולכים לטבילה בליל שבת, לא יקלעו שערות ראשם אלא ישלשלום בין החלוק ובין הבגד, וילבשו פאה נכרית שהיא קלועה ועומדת מבעוד יום". ויש שהבינו כוונתו שהפאה מכוסה לגמרי, וזה דחוק מאוד. ולדברינו מבואר בפשטות שכוונתו לקליעה כעין צמה היוצאת מכיסוי ראשה, שזה היה המנהג במקומו, כמובא שם (שנה ראשונה פרשת בא סעיף י"ב) "וכן נשים שדרכן לעשות שער ראשם קליעות משתלשלין לאחוריהם, כיון שדרכן בכך מותר לקרות כנגדן". ועל זה כתב הבא"ח שאותן נשים שלא יכלו לקלוע שערן, יוכלו השתמש בפאה קלועה מערב שבת ולגלותה מאחור.
וכן דברי הרמב"ם בביאורו למשנה יתבארו על פי זה: "פאה נכרית היא מגבעת, ידבקו בו שיער נאה והרבה, ותשים אותו האשה על ראשה דרך עראי כדי שתתקשט בשיער", שהפאה היתה כעין כובע המכסה ראשה ומתחתיו דבוקה צמה קלועה, והאשה היתה מכסה ראשה במגבעת, ומתקשטת בפאה נכרית היוצאת מתחתיו כצמה קלועה שנדמית כשערה הטבעי. והיה זה דרך עראי, רק כשיוצאת חוץ, ומתביישת שאין לה צמה ככל הנשים (אבל לשיטת האוסרים, שהפאה היתה תחת הסבכה תמיד, בחצר וברה"ר, ממילא אין הבנה למילים "דרך עראי", וגם לא מובן "שיער נאה").
ובשו"ת הראב"ן (סי' צ"ה) כתב ליישב את הגמ' ביבמות (קטז:) "ההיא דאתיא לבי דינא דרבי יהודה, אמרי לה... סתרי מזייך [=שערך]". ולא מובן כיצד תסתור שערותיה, שהרי אלמנה חייבת בכיסוי הראש, כיצד תסתור שערותיה. וכן יש להקשות על הגמ' בכתובות (סו:) שבתו של רבן יוחנן בן זכאי "נתעטפה בשערה", ומהמעשה הקודם בגמ' שם מוכח שהיתה אלמנה (ראה רש"י ד"ה שפסקו לה). וביאר הראב"ן "ואף על פי ששערה נראה, כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להירהורא". והיינו כדברינו, שהגמרות הנ"ל דיברו באופן שראשה מכוסה, אלא שפרעה את צמתה היוצאת מהכיסוי, ולכן לא נראה בשרה יחד עם השיער, ומותר.
ולפ"ז מבואר מדוע נקרא השיער היוצא חוץ לכיסוי "שיער שחוץ לצמתן", כי הצמה הקלועה היא הדבר היחיד שהיה מגולה אצל הנשים, והשיער הנוסף היוצא מהכיסוי חוץ לצמתן (כפי שמצוי שנפרדות שערות מהצמה), נקרא "שיער שחוץ לצמתן". ואף שיער זה התירו הראשונים, כי רק שטח הראש חייב בכיסוי מדינא, ולא היוצא חוץ לכיסוי, אלא שנהגו אז לקלוע את השיער היוצא ולא לפזרו אלא לבתולה ביום חופתה כדלהלן.
ולפ"ז מיושב קושיית הב"ש מהגמ' בנדרים (דף ל'), "אבל נשים לעולם מיכסו, ופרש"י שאינם שחורי הראש ועטופות כל שעה בלבנים. ע"כ. ואם איתא שכל הנשים היו רגילות בפאה נכרית מגולה וכו', היאך אפשר לומר שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים ולא נשים". וגם לדבריו קשה, מדוע נשים לעולם מיכסו ולא חילק בין בתולות לנשואות. ולדברינו מבואר, כי אכן כל הנשים היו מכסות ראשן, אך היו מוציאות צמה או "קוקו" מאחור, ולפיכך "לעולם מיכסו" ולמרות שהפאה היתה מגולה אצל אותן אלה שחבשו פאה. וכיסוי הראש היה כולל הבתולות והנשואות גם יחד.
וראה ב"צפנת פענח" להגאון הרוגצ'ובר שציין על לשון הרמב"ם "לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק", לגמ' בנדרים הנ"ל שנשים "לעולם מיכסו", ולכן אינן נקראות "שחורי הראש". ומציין גם לגמ' בכריתות (דף ח') לגבי מצורע שראשו יהיה פרוע, "איש פורע ופורם ואין האשה פורעת ופורמת", ואין שם חילוק בין רווקה לנשואה. וכן הגר"ח קניבסקי זצ"ל בספרו "קרית מלך" שם, ציין מקור לרמב"ם מהגמ' בעירובין (דף ק') שקללת חוה היא שתהיה עטופה כאבל (רש"י: בושה לצאת בראשה פרוע) וקללת חוה כוללת כל הנשים, ללא חילוק בין רווקה לנשואה.
ולפ"ז מבואר לשון הגמ' בכתובות (עב.) "אזהרה לבנות ישראל" ללא חילוק בין בתולה לנשואה, ולשון השו"ע והרמב"ם "אחת פנויה ואחת אשת איש" (וראה ביאור הגר"א על השו"ע אה"ע כ"א: "מדקאמר לבנות ישראל ולא קאמר לאשה", וראה בב"ח שם, "מדלא קאמר אזהרה לאשת איש, אלא סתמא אזהרה לבנות ישראל, אלמא דאחת פנויה ואחת אשת איש באזהרה"), ולא היה צריך לדחוק בדבריהם ולפרש שפנויה היינו גרושה ואלמנה, כפי שדחקו האחרונים.
והרב דוד יצחקי בקובץ "צפונות" (קובץ ו', שנת תש"נ) כתב לבאר שיטת הרמב"ם "אחת פנויה ואחת אשת איש", שמקורו בספרי, ופרע את ראש האשה, לימד על בנות ישראל שיהיו מכסות ראשיהן, ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, "ותקח תמר אפר על ראשה, וכתנת הפסים אשר עליה קרעה". ופירשו המפרשים שאפר הוא לשון בגד, כמו "ויתחפש באפר". והרמב"ם ביאר כאילו כתיב "ותקח תמר אפר מעל ראשה" (ראה רד"ק שמואל ב' פרק כ"ג פס' כ"ד), היינו שהסירה את כיסוי ראשה מרוב צער, ובדומה לזה "וכתנת הפסים אשר עליה קרעה". והיינו שלפני כן היה ראשה מכוסה. ולפ"ז מבואר הספרי, שהקשה שאין ראיה לדבר, ותמוה שהרי יש ראיה לדבר מ"ופרע את ראש". אלא שזה איירי בסוטה שהיא נשואה, אבל בתולה מנין, ולזה הביא זכר לדבר מתמר.
וכן מבואר להדיא בירושלמי (מסכת כתובות פרק ב): "שיצאו ביום הכיפורים וראשה פרוע". וביאר ה"פני משה" שם: "כלומר דרבי יוחנן מפרש טעם המנהג, שהיו נוהגין להוציא הבתולות פרועות ראש והוא זכר לאבילות, ע"ש שבטלה מהן השמחה שהיו נוהגות לצאת ביוה"כ ולשמוח במחולות הכרמים כדאמרינן בסוף תענית. ובשביל זה התקינו שיהו הבתולות יוצאות בשעת שמחת חופתן פרועות ראש כאבלות, וכמו שהיו נוהגין לתת אפר בראש החתן". וכן פירש הרידב"ז. ומשמע בפשטות שכל השנה היה ראשן מכוסה, ורק ביוה"כ פרעו צמתן זכר לחורבן.
ולפ"ז מבואר הגמ' במסכת כתובות (טו:) "אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע", ופירש רש"י: "שערה על כתפיה, כך היו נוהגין להוציא את הבתולות מבית אביהן לבית החתונה". וכן הוא בפירוש רבי עובדיה מברטנורא על המשנה. וכן בר"ן על הרי"ף. וכן בבית הבחירה למאירי שם. וכן בפסקי רי"ד. וכן הוא בפירוש קרבן העדה ובפירוש פני משה. וכן כתב רבינו גרשום (בבא בתרא צב:) וזה לשונו, "שהיו שערותיה נראין מתחת הצעיף שלה הפרוש על ראשה שכך נוהגין לבתולה".
ולא מובן כיצד יצאה גם בהינומא (ופירש רש"י שם בדף י"ז - "צעיף על ראשה") וגם ראשה פרוע, וגם לא מובן מדוע נקטו "שערה על כתפיה" ולא שראשה פרוע לגמרי. ולדברינו מבואר, שגם הבתולות היו מכסות ראשן בתמידות, כמו הנשואות, ומוציאות צמה קלועה מאחור, אלא שביום החתונה פרעו את הצמה הקלועה ופיזרו את שערן על הכתפיים, ומצאתי שזכיתי לכוון בזה לדברי הפרי מגדים (או"ח אשל אברהם סי' ע"ה ס"ק ג'): "והיינו שיער שלה הארוכים פרועים על כתפיה, וראשה מכוסה, ואין להאריך".
וכן כתב הגאון רבי יוסף רוזין זצ"ל, אב"ד טעלז, בשו"ת "עדות ביהוסף" (חלק א' סי' כ"ט), וזה לשונו: "בהא דכתב הרמב"ם דלא תלכנה בנות ישראל בפריעת ראש אחד פנויות ואחד אשת איש, נתקשו בזה גדולי האחרונים... אמנם לדעתי מיושבים דבריו ע"פ דברי הרע"ב שם, דפירש דהיו יוצאות בפריעת ראש ע"י כיסוי, יעויין שם, רק דהשינוי הוא דנשים יוצאות ושערן קלועות, ובתולות בשעת הכנסן לחופה היה שערן מסותרות".
וכן ביאר בשו"ת מהר"י הלוי (אחי הט"ז, סימן ט'), אך הוא למד מכך חיוב כיסוי השיער בבתולה ארוסה דוקא: "על כרחך שגם בתולה ארוסה אינו יוצאה בראש פרוע לחצר וכל שכן למבוי כמו נשואה, דבתרווייהו איכא למיחש להרהור, ומשום הכי הוכרח רש"י ז"ל לפרש וז"ל, וראשה פרוע שערה על כתיפה כו', כלומר הא דקתני ראשה פרוע היינו שמניחה קצת סופי השערות לאחריה על כתיפה... וכן ראיתי בתשובות מהר"ם אלשק"ר בסי' ל"ה שאין איסור במה שנהגו לגלות שערן חוץ לצמתן... שההינומא כיסתה קצת שערות ראשה, וקצת הנשאר הניחה על כתיפה בעת ההיא כפי המנהג".
ולפ"ז מבואר מה שפסק בטור אבן העזר (הלכות קידושין סימן ס"ה) וברמ"א שם, שאסור להסתכל בפני הכלה, אבל מותר להסתכל "בפריעת שערה". ולא מובן, שהרי אם מסתכלים על שערותיו של האדם, בהכרח שמסתכלים בפניו (אם מסתכלים מלפנים). ולדברינו מיושב, שראשה מכוסה ורק צמתה פרועה על כתפיה, ובאופן זה אפשר להסתכל על שערותיה בלבד.
אך צ"ע מדברי הראשונים שמשמע מהם שהבתולות נהגו לצאת בראש פרוע, ראה רש"י במסכת סנהדרין (נח:), וזה לשונו: "משתפרע ראשה בשוק - שהיו רגילות אף הנכריות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע". ומשמע שכיסוי הראש היה ענין לנשואות ולא לרווקות, ועל זה כותב רש"י שלא רק היהודיות הנשואות כיסו ראשן אלא אף הנכריות הנשואות. וכן כתב יד רמ"ה (סנהדרין נ"ח), "אמר רב הונא משיפרע ראשה בשוק כדרך הנערות הפנויות". ומשמע שהנערות הפנויות נהגו לפרוע ראשן. וכן כתב ה"אור זרוע" בהלכות שבת (סי' פ"ד), וזה לשונו: "ואם הוא מחובר לשבכה מותר כדפירש"י משום שאינה מגלה ראשה ברה"ר א"כ בתולה שאינה חוששת על גילוי הראש אע"פ שמחובר לשבכה אסור לצאת בו". ומוכח מדבריו שהרווקות לא חששו לגלות ראשן ברה"ר, כיון שהיו רגילות בזה. וכן כתב שיטה מקובצת (כתובות טו:) בד"ה וראשה פרוע, שכתב וזה לשונו "פירוש: מגולה, וכך היו נוהגין לבתולה ולא לאלמנה. והא דאמרינן לקמן (ע"ב) ופרע את ראש האשה, מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע ראש, י"ל דבנשואות קא מיירי. מליקוטי הגאונים".
וי"ל שהראשונים והגאונים פירשו דבר זה לפי המציאות שנהגה בזמנם, שהבתולות פורעות ראשן ברה"ר, ולכן הבינו שמנהג בנות ישראל המוזכר בתורה מתייחס רק לנשואות ולא לבתולות. אבל למעשה נהגו גם הבתולות לכסות ראשן, וזה מוכח מדברי המדרש רבה (פרשת נשא פרשה ט'): "היה פורע ראשה ואומר לה, את פרשת מדרך בנות ישראל שדרכן להיות מכוסות ראשיהן, והלכת בדרכי העובדי כוכבים שהן מהלכות ראשיהן פרועות, הרי לך מה שרצית". ואין כוונתו שהיא פרעה ראשה, שהרי לא מדובר באשה שפרעה ראשה ברחוב אלא שזנתה עם אחר (וגם התנאתה לפניו בסודרין כדאיתא בסוטה). אלא על מה שהלכה בדרכי הגויות וזינתה, מענישה הכהן ופורע את ראשה כמו הגויות. ומזה משמע שדרך הגויות היה לילך בראש פרוע, אבל דרך היהודיות (הפנויות והנשואות גם יחד) היה לכסות ראשן, ולכן פרועת ראש היה סמל לאשה גויה.
ואמנם בתשובות הגאונים (למסכת שבת דף ס"ד) איתא, "פאה נכרית. שיער שמביאין מבחוץ ומקלעין אותו יפה יפה, ומניחין אותו בראשי כלות כל ימי חופתן", ומזה משמע דאיירי בפאה שלימה המכסה את כל הראש ולא בפאה המכסה את קליעת שערותיה. אולם יתכן שהכלות השתמשו בפאה נכרית כדי לייפות ולהרחיב את קליעת שערותיהן היוצא החוצה כדרך כל הנשים, ואת עיקר ראשן כיסו בסבכה. ויתכן גם שכיסו בזה את הראש באופן זמני, ועדיין יש לומר שרוב הנשים כיסו את ראשן בבגד ולא בפאה, כאמור, ורק כלות השתמשו בזה לקישוט.
וסוגיית הגמ' בברכות (כד.) דשיער באשה ערוה, אינה בחיוב הכיסוי אלא בקריאת ק"ש (וכיו"ב לימוד תורה) מול השיער הרגיל בכיסוי, ודין ערוה בשיער הוא בהתאם לרגילות, ולכן כתבו הראשונים שאין איסור בק"ש מול שיער הבתולות הרגילות לגלות, ולכן כתבו אחרוני זמננו (בן איש חי, כף החיים, ערוך השולחן, שו"ת שרידי אש, שו"ת אגרות משה, שו"ת תבואות שמש, שו"ת יביע אומר, ומשמעות מהר"ם בן חביב, שהביא בשו"ת ישכיל עבדי) שאין איסור בק"ש גם מול שיער הנשואות הרגילות לגלות, כי דבר זה תלוי ברגילות ואינו ערוה בעצם כמו ירך.
היסוד ההלכתי של שלטי הגיבורים
הש"ג קבע בדבריו יסוד הלכתי, ששיער תלוש דינו כבגד ואין בו משום "שיער באשה ערוה", ומראה השיער אינו ערוה בעצם אלא רק הראש צריך להיות מכוסה, וממילא שיער המכסה שיער העשוי לקישוט הרי הוא כבגד, אין בו משום ערוה ואינו נחשב לפריעת ראש. ולזה הביא ראיה גם מברכות (דף כד.) ורש"י ורא"ש שם, וביאר הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א שכוונת הש"ג להוכיח משם שאין בשיער עצמו משום ערוה, אלא כשהוא דבוק לבשר ונראה עם הבשר, וכשהוא בפני עצמו אין בכך כלום ("קרא עליה שיער שיער"). וכמו כן, שאין אומרים "שיער באשה ערוה" בדבר הרגיל בגילוי, וממילא יש להתיר גם לבישת פאה, כפי שהתירו הראשונים שם את שיער הבתולות. ולאיסור פריעת ראש הצריך הש"ג שני תנאים: שיהיה השיער מחובר, ושיראה הבשר עם השיער.
ויסוד זה הובא כבר בראשונים, וכן כתב בשו"ת הראב"ן (סימן צ"ה אות ז') הנ"ל: "דאין לחוש להרהור של המביטים בה, דלא שייך הרהור אלא כפי שהיה בסוטה שמגלה לבה ומגלה שערה לגמרי עד שנראה שערה ובשרה, להכי חייש להרהורא, ואע"פ ששערה נראה כיון שאין בשרה נראה ליכא למיחש להרהורא".
וכן מדברי הראשונים בברכות כ"ד שהתירו את גילוי השיער היוצא מכיסוי הראש וכנזכר לעיל, משמע שעיקר הכיסוי הוא לקרקפת הראש, ולכן לא מצינו היתר לאשה קרחת או מגולחת לגלות את ראשה, ולכן גם אין איסור בשיער היוצא מהכיסוי, אלא רק בשיער הנראה עם הבשר.
וכן בספר "אור זרוע" (חלק א', הלכות טהרת קריאת שמע ותפילה סי' קל"ג) ורבינו חננאל גרסו בגמ' הנ"ל "שיער יוצא לה בבגדה", וכך כתב באור זרוע: "פירש ר"ח, היה שיער יוצא מתוך בגדה ובשרה מכוסה, אין בו משום ערוה, כי שיער הוא ולא בשר. וזה שקרא רב כהנא על רב מרי שיער שיער, כלומר השיער שיער הוא ולא בשר... והא דאמר שמואל שיער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים, פירש מורי רבינו יהודה בר יצחק דלאו לענין ק"ש איירי [אלא לאיסור הסתכלות כפי שכתב הריקאנטי], וגם אין אנו נזהרין לקרות ק"ש לפני בתולות פרועות ראש".
ומכיון שאין אנו יודעים את המציאות שהיתה בזמן הש"ג, יתכן אפילו שגם הוא דיבר על פאה שאינה מכסה את כל הראש אלא רק מכסה את מקום קליעת שערותיה, וזה מדוייק בלשונו שכתב "נשים היוצאות בכיסוי הראש שלהן" כלומר שראשן מכוסה בכיסוי, אלא ש"במקום קליעת שערותיהן נושאות שערות חברותיהן", דהיינו שבמקום קליעת הצמה קושרות פאה נכרית ומגלות אותה. ולזה הביא ראיה מהגמרא, שגם אז היו הולכות כך [וראה עוד לעיל בביאור ראייתו]. אלא שבדבריו חידש יסוד הלכתי חשוב, להתיר כל סוג של פאה, ובלבד שאין השיער מחובר לראש, וכתב שגם שיער המכסה שיער העשוי לקישוט אין בו משום ערוה ואינו נחשב לפריעת ראש.
ויסוד זה נפסק להלכה ע"י גדולי הפוסקים הבאים אחריו, רמ"א מג"א ופרישה ועוד רבים, ונשלל ע"י הפוסקים האוסרים, מהר"י קצנלנבוגן, ב"ש וסיעתם, שאף הם דנו בפאה שלימה המכסה את כל הראש ולא רק בפאה כעין צמה. וע"פ פסק הש"ג והשו"ע להתיר פאה, התפשט המנהג בכל איטליה, לכסות הראש לגמרי בפאה, עד שלא ניכר כלל בין נשואה לבתולה, וכנ"ל בשו"ת "אפי זוטרי", ומסתמא החל המנהג להתפשט עוד בזמן הש"ג, שהרי מהר"י קצנלנבוגן והב"ש שחיו מעט אחרי הש"ג, דנו כבר בפאה נכרית שלימה ולא כעין צמה.
והיה מקום לומר שגם הרמ"א דיבר על פאה שהיא כעין צמה קלועה מאחריה (ולכן נקט זאת בסי' ע"ה אגב שיער היוצא מחוץ לצמתה, ולא הביא דין זה באבן העזר סי' קט"ו, וכן התיר גם פאה שדרכה לכסותה, ומדוע שאשה תכסה את הפאה שלה). אבל מלשונו "בתלושין העשויות לכסות שערותיה האחרות" משמע בפשטות דאיירי בפאה שלמה כמו בימינו. ואין סתירה בין הדברים, כי יתכן שדיבר על פאה שהיא צמה קלועה, ועם זאת הדגיש בתוך דבריו שגם בפאה שלמה יהיה מותר, וכדעת הש"ג, שבשיער תלוש אין דין ערוה ואין בזה פריעת הראש, עד כדי כך שאפי' אם דרכו להיות מכוסה, אין בו הרהור כלל. וכתב זאת גם בדיני שבת, ללא קשר לק"ש. כי אין נפק"מ בין צמה לבין פאה שלימה, אלא משום מראית העין ודת יהודית ובחוקותיהם וכו', שכל הדברים הללו אינם שייכים במקום שנהגו בפאה, ולכן התירו האחרונים לבישת פאה על סמך דברי הרמ"א והש"ג.
ואחריהם הלכו כל עשרות האחרונים שהתירו פאה, ואע"פ שחלק מהם פלפלו בראיות הש"ג מהגמ', לא התייחסו לראיותיו אלא כסמך בעלמא, וכולם התירו פאה מסברא ששיער תלוש דינו כבגד, תוך שהם שוללים את טעמי האוסרים".
ע"כ.
