הערות והארות במסכת בבא קמא

[פשוט]

בבא קמא קיז.

חזא דפרטיה שפוותיה

רש״י ד״ה פריטא שפתיה - נקרעה שפתו על ידי מכה

מנא ליה לרש״י שנקרעה ע״י מכה ולא שנולד כן

אולי ע"פ הגמרא בבבא מציעא פ"ד שהיה יפה מאוד ושופריה כרבי אבהו וכו', ואם היתה שפתו קרועה מלידה, אין זה כ"כ מראה יפה. ועיין.
וצריך לבדוק אם שפה קרועה היא מום לגבי כהנים.

 

[מתגעגע]

בבא קמא קיז. חזא דפרטיה שפוותיה
רש״י ד״ה פריטא שפתיה - נקרעה שפתו על ידי מכה
מנא ליה לרש״י שנקרעה ע״י מכה ולא שנולד כן

רש"י ד"ה פריטא שפתיה נקרעה שפתו על ידי מכה עכ"ל, לא ידענא זו מנין לו להרב ז"ל, דילמא מלידה ומבטן הכי הוא דהוה, ואולי קבלה היתה בידו ז"ל, וק"ל. (דברי שמואל להר"ש צרפתי ז"ל)

 

[מתגעגע]

וצריך לבדוק אם שפה קרועה היא מום לגבי כהנים

אבל צריך להסביר לשון רש"י נקרעה שפתו ע"י מכה, מי דחקו לרש"י לפרש כן, דלמא נולד כן במום זה, ואפשר לומר דבכוונה מדוייקת כתב רש"י כן, משום דהיה קשה לו לרש"י אטו רב כהנא לא קיים כל מה דאמר רבנן, ומאחר שאחז"ל בת כהן לישראל אין זיווגם עולה יפה, ומינה נמי כשניסת לכהן בעל מום כנ"ל, א"כ מ"ט נשא רב כהנא בת כהן, מש"ה כדי לתרץ קושיא זאת פירש"י דנקרעה שפתו ע"י מכה ובעת לידתו לא היה לו מום זה, א"כ יכולנא לומר שבעת הנשואין עדיין לא היה בעל מום, ושפיר נשא כהנת, ולגרש עבור זה אשתו הכהנת משום שאין זיווגים עולה יפה לא רצה לעשות כן מאחר שלא אמרו חכמים כן בפירוש. (מקרי דרדקי קרח עמוד נ"ג, עיי"ש)​

 

[דב״ש]

בבא קמא קיט.

ת"ר לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל אבל לא יינות ושמנים וסלתות ולא מן העבדים ולא מן התינוקות אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר כדי לעשות כפה לראשה

יש להעיר, השתא חמשה מוכרת ארבעה מיבעיא, וכאן אי אפשר לומר ״ואפילו טובא״ וצ״י. ועיין לעיל קיח: שהגמרא הקשה כה״ג ועיין תוספות שבת ס:

 

[מתגעגע]

בבא קמא קיט.

אפשר כבר לאחל 'מזל טוב'?
שנזכה לסיים עוד מסכתות וספרים אחרים לשמה מתוך בריאות ורוגע

 

[בנימין לוריא]

אפשר כבר לאחל 'מזל טוב'?

נראה שכן...

הערות והארות מסכת בבא מציעא

בבא מציעא ב: מציאה לאו מידי חסר ועיין רש״י ד״ה לאו מידי חסר - אינו מפסיד כלום בחנם באה לו ואף בלא טורח. ויש להעיר מרש״י כתובות סו. ומשני אמר רב פפא מציאתה כהעדפה שעל ידי הדחק היא - דרוב מציאות צריך לחזר אחריהם כגון דגים שנשארו ביבשה או צבי שבור או לחפש סימא בקרקע

forum.moreshet-maran.com

 

[מאנ"ש]

שאלה לציבור הלומדים: דעת ר"י בסוף שור שנגח דו"ה שמועד סגי בשמירה פחותה מקרא ד"ולא ישמרנו" ושמור הוא זה, וצ"ב להמ"ד בדעת ר"י בדף כג: שהולא ישמרנו הולך על נגיחה שלישית המייעדת ולא על הנגיחה במועדות (לתוס' בדעת רש"י שלכו"ע חייב רק בנגיחה רביעית), וצ"ע.

 

[איש מבית לוי]

דף צ.

רש״י ד״ה ראשון ישנו בדין יום או יומים - אם הכהו בתוך שלשים יום הללו ולא מת תחת ידו אלא עמד יום או יומים חי אינו נהרג כו׳ אבל שני אם הכהו בתוך שלשים יום הללו שהיה בבית ראשון אינו בדין יום או יומים ונהרג עליו אפי' מת מחולי זה לסוף ״שלש שנים״ כו׳

יש לעיין מה הדין אם מת לסוף עשר שנים, עשרים, שלשים כו׳ ועיין רשב״ם בבא בתרא נ. שכתב לסוף שנה ע״ש

יתכן שכוונתו של רשב"ם משום שיש מ"ד בגמ' חולין שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש ולכן עד י"ב חודש יכול להיות שמת מחמת המכה, ובדברי רש"י אפשר לבאר ע"פ מ"ד בגמ' סוטה שיש זכות תולה לג' שנים,

 

[איש מבית לוי]

לב.

מתני' שנים שהיו ״מהלכין״ ברה"ר אחד רץ ואחד מהלך או שהיו שניהם רצין והזיקו זה את זה שניהם פטורין

פתח בשנים ״מהלכין״ וסיים באחד ״רץ״ ואחד מהלך, והול״ל שנים שהיו ברה״ר אחד רץ ואחד מהלך כו׳

ואולי יש ג׳ בבות במתני׳ שנים מהלכין, אחד רץ ואחד מהלך, שניהם רצין וצ״ע

נראה פשוט שהם ג' בבות

 

[איש מבית לוי]

בבא קמא דף ח.

א)רש״י ד״ה מכרן לא' או לג' בני אדם - ביום א' מי שהיה עליו נזקין וכתובת אשה וב"ח והיו לו עידית ובינונית וזיבורית

לכאורה הול״ל ״מי שהיה עליו נזקין ובע״ח וכתובת אשה״ דומיא לסוף דבריו ״עידית בינונית וזיבורית״ וצריך ביאור.

ב) רש״י ד״ה כולן נכנסו תחת הבעלים - נכנסו הלקוחות כדין המוכר ומי שלקח עידית יפרע לניזק ולוקח בינונית ישלם את החוב ולוקח זיבורית את הכתובה

יש לעיין מדוע אצל נזיקין נקט לשון ״יפרע״ ואצל בעל חוב נקט לשון ״ישלם״

ויש להעיר עוד דאצל נזיקין שייך לשון תשלומין ״מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם״ ואצל בעל חוב שייך לשון פרעון ״פריעת בע״ח מצוה״ וצ״ע

על שאלה ב' אפשר לומר דנקט לישנא דקרא לווה רשע ולא ישלם

 

[איש מבית לוי]

בבא קמא קיט.

ת"ר לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל אבל לא יינות ושמנים וסלתות ולא מן העבדים ולא מן התינוקות אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר כדי לעשות כפה לראשה

יש להעיר, השתא חמשה מוכרת ארבעה מיבעיא, וכאן אי אפשר לומר ״ואפילו טובא״ וצ״י. ועיין לעיל קיח: שהגמרא הקשה כה״ג ועיין תוספות שבת ס:

ועיין גם בתוס' יום טוב במשנה פרק אלו מציאות על המשנה החזירה וברחה אפילו ד' וה' פעמים [ל:] ועל המשנה פרק וטען אפילו ד' וה' פעמים [לב.]
ועל המשנה כאן אפשר לומר חמישה בעשירה [שהכיפה שלה יקרה] וארבעה בעניה

 

[איש מבית לוי]

דף צב.

לא הוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא כו׳

רש״י ד״ה אליבא דהלכתא - לא הוה מסתייעא מילתא למימר מילתא דתהוי הלכתא כוותיה

לא הוה סלקא ליה - כלומר לא היה עולה בידו למימר שמעתתא אליבא דהלכתא

יש לעיין מדוע האריך רש״י כ״כ וחזר וכפל דבריו.

עוד קשה מדוע הקדים לפרש אליבא דהלכתא קודם לא הוה סלקא.

עוד קשה מדוע מתחילה כתב ״למימר מילתא״ ואח״כ ״למימר שמעתתא״ (בגמרא - שמעתתא)

עוד יל״ע מה היה קשה לרש״י שכתב ״כלומר״ וצ״ב בכל זה.

איני יודע ליישב הכל אבל מ"מ נראה שיש שני חלקים, אחד שהחכם משתדל מצד עצמו לכוון להלכה והשני שמסייעים בידו מן השמים לכוון האמת

 

[איש מבית לוי]

פרשת משפטים

רש״י חמשה בקר וגו' . אמר רבן יוחנן בן זכאי חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנשאו על כתפו, משלם חמשה, שה שנשאו על כתפו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדולה כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו ארבעה:


בבא קמא עט:

אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדול כח של מלאכה שור שביטלו ממלאכתו חמשה שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה אמר רבן יוחנן בן זכאי בא וראה כמה גדול כבוד הבריות שור שהלך ברגליו חמשה שה שהרכיבו על כתיפו ארבעה:

יש לעיין מדוע הקדים רש״י והביא רבי יוחנן בן זכאי קודם ר״מ שלא כסדר הגמרא

לכאורה הסדר ברש"י מובן יותר דריב"ז קדם לר"מ שהרי היה רבו של ר"ע שהיה רבו של ר"מ

 

[דב״ש]

יישר כח הרב איש מבית לוי!

 

[איש מבית לוי]

גוט וואך!

בבא קמא דף ב:

רש״י ד״ה בעיטה - שבעטה ברגליה ושברה את הכלים ואהכי הוו תולדה דקרן דכוונתן להזיק כי קרן ואין הנאה להזיקה כי קרן ואין הזיקו מצוי תדיר והלכך הוו כי קרן ״דכל אימת דלא הועדה בב"ד ג' פעמים בכך אינה משלמת נזק שלם״

צ״ב במש״כ רש״י בסו״ד ״דכל אימת דלא הועדה״ כו׳ לכאורה מה ענין העדאה לכאן, והכי הול״ל והלכך הוו כקרן ומשלם חצי נזק ותו לא.

נראה שבא להדגיש שאפילו אם היא מועדת לנגיחה מ"מ עדיין אינה מועדת לנשיכה וכן מבואר במאירי לקמן [מה:]

 

[איש מבית לוי]

דף טז:

כבוד עשו לו במותו כו׳ חד אמר שלשה וחד אמר שבעה ואמרי לה שלשים

רש״י ד״ה שלשה - ימים הושיבו ישיבה על קברו
ד״ה וחד אמר שבעה - ימים

יש להעיר, מדוע כתב רש״י אצל שבעה שהכוונה לימים, הרי כבר כתב כן אצל שלשה, ואחר שכתב כן אצל שלשה ושבעה, מדוע לא כ״כ אצל שלשים.

עוד ק״ק מדוע אצל שבעה נקט רש״י בד״ה ״וחד אמר״ ולא כ״כ אצל שלשה

נראה לומר שבשלושה ושבעה ס"ד שהכוונה לחדשים לכן הוצרך רש"י לפרש שהכוונה לימים
משא"כ בשלושים אין צד שהכוונה לחדשים דהרי אין מספידים יותר מי"ב חודש,

 

[מוישי ס"ט]

בבא קמא קיז.

חזא דפרטיה שפוותיה

רש״י ד״ה פריטא שפתיה - נקרעה שפתו על ידי מכה

מנא ליה לרש״י שנקרעה ע״י מכה ולא שנולד כן

בהמשך המעשה שהובא בגמ' בע"ב שם שהחיה את רב כהנא.
וזה לי שנים שלא זכיתי להבין מדוע רבי יוחנן לא החיה את ריש לקיש בגמ' במציעא
והיה רבי יוחנן מצטער טובא וכו' עד שחכמים בעו רחמי עליו שיפטר!
דמדוע לא החיה ג"כ את ריש לקיש?
ושוב מצאתי בספר הנפלא הנקרא "מגן גיבורים" לגאון רבי אליעזר די אבילא זלה"ה - אחיינו של האור החיים הקדוש זיע"א. שהקשה כן, ושמח ליבי.
ועיין כאן מה שתירץ

 

[מבין דבר מתוך דבר]

על המשנה הראשונה בפרק החובל: לכאורה תמוה סדר התשלומים ע"פ פירוש המשנה, נזק, צער, ריפוי, שבת, ובושת, המשנה ביארה איך מעריכים נזק? מעריכים אותו כמה הוא עם יד וכמה בלי יד וההפרש זה מה שמשלם, צער: כמה כסף שאדם ישלם כדי לסבול משהו, ופתאום ריפוי: (במילים שלי) כל מקרה לגופו, ואז שוב שבת: (רק כשקטע ידו, גמ' בהמשך) מעריכים כאילו הוא שומר קישואים, ואז בסוף בושת - (במילים שלי - כל מקרה לגופו). אז מדוע המשנה נקטה כביכול בכזה סדר? הערכה, הערכה, כל מקרה לגופו, ואז שוב הערכה, ואז שוב כל מקרה לגופו?? וצע"ג!

 

[מבין דבר מתוך דבר]

בפרק החובל דף פ"ד ע"ב, ע"פ מסקנת הגמ' בסוגייה, שלדייני בבל יש 'סמכות' מדייני א"י לדון אך ורק במקרים שהם מצויים, ושיש בהם חסרון כיס, וזה אחרי שקלא וטריא על כל מני מקרים עד שהגמ' הכריעה בסוף שלדייני בבל יש 'סמכות' מדייני א"י לדון אך ורק במקרים שהם מצויים, ושיש בהם חסרון כיס, לכאורה מדוע הגמ' לא שאלה ג"כ על "צער שלא במקום נזק" שזה הרי לא מצוי? וצ"ע.

 

[מבין דבר מתוך דבר]

בפרק החובל ב"ק דף פ"ד ע"ב, הגמ' ביררה מי התנא שסובר שאפשרי לשלם צער בלי נזק, לאחר מכן בדף פ"ה ע"ב, הגמ' נתנה רשימה של שאר התשלומים שמשלמים אותם לבד, בלי נזק, צער בלי נזק, ריפוי בלי נזק, שבת בלי נזק, ובושת בלי נזק, ובלי שאלה מי התנא\אמורא שסובר שאף שאר התשלומים משתלמים ללא נזק,
אז קשה 1. הסוגייה בדף פ"ה ע"ב דיברה דווקא על ריפוי, עם נזק או בלי נזק, אז מדוע הגמ' הביאה רשימה של כלל התשלומים ללא נזק, אם חיפשנו רק ריפוי ללא נזק?
2. ומדוע בדף פ"ה הגמ' לא ביררה ג"כ מי התנא\אמורא שסובר שגם בשאר התשלומים משתלמים אף ללא נזק! וצ"ע.