• ניתן לשלוח מאמרים בתורת מרן זיע"א עד לתאריך ו סיוון לפרסום בקובץ בית יוסף תשפ"א: office@moreshet-maran.com

פאה נכרית

מה שהביא שזה "חמור יותר" לא מעלה ולא מוריד, דהרי הגר"ע יוסף פסק בנחרצות בשו"ת יביע אומר (חלק ד' יו"ד סי' ח'), "ספיקא דרבנן לקולא אמרינן גם כשיש לו עיקר מן התורה. וכמש"כ המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות". וכן כתב בנו אחריו, בעין יצחק (עמ' ר"ח), "ספק דרבנן לקולא אמרינן גם בדבר שיש לו עיקר מן התורה". ואיך אפשר לדחות זאת בקש, ע"י שמצאת מקום שכתב שזה "וודאי חמור יותר"?

ודפוס הפעולה הזה חוזר על עצמו שוב ושוב לאורך האשכול, שמתעלמים מסתירה חזיתית, ע"י שמוצאים איזה דבר צדדי שלא מעלה ולא מוריד.
הרב עובדיה רק ציין שגם לדעת הגרש"ק יש צד חומרא קצת
 
והביאור שכתבתי בדברי הגר"ע הוא פשוט, ולדבריכם היה צ"ל "ומכש"כ דהוי איסור תורה של פריצות", או "איסור תורה של בחוקותיהם", אלא נקט סתם איסור תורה וכוונתו לעיקר האיסור.

עכ"פ, לא כתבתי זאת סתם, אלא הכרחתי זאת מדברי הגר"ע עצמו, שחילק בין נשואה לאלמנה, והסביר את החילוק - שזה עיקרו מדאורייתא, וזה אין עיקרו מדאורייתא. וכבודו התעלם גם מזה.
צדקו שוב דוחק כדי להעמיד קושיות, הרב עובדיה לא צריך לפרש איזה איסור תורה, בפרט שיש כאן שתי איסורים פריעת ראש וחוקות הגוים.
הרב עובדיה כתב דבר פשוט שבגרושה ואלמה אפילו עיקר האיסור אינו מהתורה. אין טעם לבנות על זה מגדלים פורחים
 
לפני שמעתיקים כרוכלא, אולי תברר מיהו קנין תורה בהלכה... הוא אחד מאחרוני האחרונים שחי בדורנו, מרבני העדה החרדית, ונדפס בתשל"ד. באותה מדה יכולת לצטט מספרים אחרים שנדפסו בדורנו וכתבו חידושים והמצאות שלא שערום אבותינו. מה גם שאין שום קשר לדברי הגר"ע שנדפסו כבר בתשכ"ט. ובפרט שהגר"ע התייחס לכך בביטול (להסוברים שפאה נכרית היא פריעת ראש לגמרי, בספר מעיין אומר חלק ט').
ואני שוב חוזר ומדגיש, רוב ככל הפוסקים האוסרים אסרו מדרבנן, ודבר זה היה גלוי וידוע להגר"ע יוסף פי כמה וכמה ממה שידוע לנו, אנחנו הקטנים. ולא רק מעיון בדברי הפוסקים, שמוכיח ש99 אחוז מהם אסרו מדרבנן, אלא פוסקים שכתבו זאת במפורש. כגון בפמ"ג סי' ש"ג משבצות זהב ס"ק ט': "עיקר הספק בדבריהם לקולא". ובדברי הגר"ש קלוגר בספרו שנות חיים סי' שט"ז. ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת יורה דעה סי' קס"ח: "מש"כ כת"ר שהוא דאורייתא, לא אדע מי מן הפוסקים האחרונים שיסבור כן", וכן כתב בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב' סי' פ"ח: "אף האוסרין פאה נכרית אינו מאיסור התורה". וכי כל זה נשמט מעיניו?
בנוסף הדגשתי לעיל שהגר"ע לכל אורך תשובתו דחה את האוסרים "מדאורייתא". כאשר דיבר על נדר דאורייתא, דחה דבריו וכתב "מ"ש שנדר דאורייתא הוא, ליתא". כאשר הביא מספר "מקרי דרדקי", שכתב "איסור תורה הוא שתצא אשה נשואה בפאה נכרית", דחה אותו בשתי ידיים, וכתב שאין דבריו מחוורין כלל. וכאשר הביא מספר מהר"ם חאגיז שיש בזה לאו דאורייתא של "בחוקותיהם", דחה אותו בטענה שדת יהודית אינה דאורייתא אלא דרבנן, ודת משה אסורה רק משום פריעת ראש (והיכן נכנס ענין הפאה, אם לא בדת משה ולא בדת יהודית? והרי זה ממש כמטפחת שרצה מהר"ם חאגיז לאסור משום בחוקותיהם).
הקניין תורה היה מבוגר מהרב עבודיה והיבי"א אף טרח לציין לדבריו בגיליונות החדשים ליבי"א. לא יודע איפה מצאת שהרב עובדיה התייחס לסבר זו בביטול.

אני לא יודע למה אתה מביא ראיות מאחרוני אחרונים שחי בדורונו שלא ידעו מי מהפוסקים יסבור שאסור מן התורה.

מכך שהרב עובדיה דחה את דברי הכותבים שהאיסור דאורייתא הוא משום נדר או לא ילבש, מוכח שסבר שיש אפשרות שהדבר אסור מהתורה מצדדים אחרים וכפי שכתב במפורש: "ויותר היה לו להוסיף טעם כעיקר ע"פ מ"ש הרמב"ם (ריש פרק י"א מהלכות עכו"ם), אין הולכין בחקות העכו"ם ואין מדמין להן לא במלבוש ולא בשיער כיו"ב, שנאמר ולא תלכו בחקות הגוי וכו'. שעיקר המנהג של פאה נכרית יצא ע"פ הגוים באופנות המתחדשות חדשים לבקרים, שרשם מעמלק, בודאי שיש בזה ובחוקתיהם לא תלכו, הואיל ויש בו פריצות וחציפות, וכמ"ש מהר"י קולון (שרש פח). ובב"י ורמ"א (סי' קעח)".
 
הרב עובדיה רק ציין שגם לדעת הגרש"ק יש צד חומרא קצת
להזכירך, לדעת הגרש"ק אין "חומרא קצת", אלא הוא אסר לגמרי.

ולכן, הגר"ע לא היה צריך לומר שיש צד חומרא להגרש"ק, אלא הוא דיבר על דאורייתא ודרבנן, ואמר שגם לדעת הגרש"ק שהוא איסור דרבנן, עדיין עיקרו מדאורייתא, ולכן יש לומר ספק לחומרא במחלוקת הפוסקים.

ולכן, זה סותר לדבריו.
 
הקניין תורה היה מבוגר מהרב עבודיה והיבי"א אף טרח לציין לדבריו בגיליונות החדשים ליבי"א. לא יודע איפה מצאת שהרב עובדיה התייחס לסבר זו בביטול.
יתכן שהיה מבוגר ממנו, אבל כאשר הגר"ע כתב את תשובותיו ביביע אומר, עדיין לא נדפס ספרו. ולכן מגוחך לומר שהגר"ע התייחס לסברא זו.

מה שציין הגר"ע לדבריו הוא כדרכו להביא כל דבר, גם מאחרוני האחרונים וגם מהקטנים ממנו.

ולשאלתך היכן ביטל הגר"ע סברא זו שפאה היא כפריעת ראש, מובא במעין אומר חלק ט': "בקהילה אחת בחו"ל בה כל הנשים ללא כיסוי ראש, התחזקה אשה אחת והחלה ללכת עם פאה. ואמר לה רב הקהילה, שאם לא תשים מטפחת, כבר עדיף לא כלום". ענה על זה הגר"ע ואמר: "ודאי שפאה עדיף מגילוי ראש".

וגם מוכח מהיתרו לגרושה ואלמנה, שאין זה כפריעת ראש. ופשוט.
 
הרב עובדיה כתב דבר פשוט שבגרושה ואלמה אפילו עיקר האיסור אינו מהתורה. אין טעם לבנות על זה מגדלים פורחים
הרב עובדיה לא צריך לפרש איזה איסור תורה, בפרט שיש כאן שתי איסורים פריעת ראש וחוקות הגוים.
מכך שהרב עובדיה דחה את דברי הכותבים שהאיסור דאורייתא הוא משום נדר או לא ילבש, מוכח שסבר שיש אפשרות שהדבר אסור מהתורה מצדדים אחרים
לפי הגר"ע אין איסור דאורייתא בפאה כלל. וזה מוכח מכל אורך דבריו בענין זה. אבל אוכיח זאת שוב, משתי נקודות שרואים מדברי הגר"ע יוסף:

א. הגר"ע הסביר מדוע היקל באלמנה בפאה נכרית: "וכל זה לנשואות, אבל לאשה גרושה או אלמנה פנויה שכל עיקר איסורן לצאת בפ"ר לרה"ר אינו מה"ת (וכמ"ש המג"א סי' עה, והשבות יעקב סי' קג), יש להקל להן בפאה נכרית".

אם איסור פאה נכרית עצמו הוא דאורייתא לפי הגר"ע, הכיצד מיקל לגרושה ואלמנה בגלל שעיקר האיסור כיסוי ראש דרבנן? הלא האיסור עצמו של פאה הוא דאורייתא! (משום בחוקותיהם, כדכתבת). אלא ודאי דלא סבירא ליה איסור דאורייתא כלל.

ב. לגבי פאה נכרית שנחשבת כפרועת ראש ממש, אין צריך לדבר בכלל, פשיטא שהגר"ע לא סבר כך, וגם 99 אחוז מהפוסקים האוסרים לא סברו כך. וראה בהודעות הקודמות.

אבל לגבי בחוקותיהם, יש לשים לב שבתשובתו הראשונה דחה זאת מכל וכל, כאשר הביא את מהר"ם חאגיז, ובתשובתו השניה לא אסר זאת בעצמו משום בחוקותיהם, אלא כתב אליבא דהמקרי דרדקי, שטוען שיש בזה איסור תורה, שהיה עדיף לו לומר טעם אחר. "ויותר היה לו להוסיף טעם", דהיינו לשיטתו שרוצה לאסור מדאורייתא, היה עדיף לו לאסור משום בחוקותיהם.

אבל הגר"ע עצמו כבר הוכיח שאין בחוקותיהם בדת משה או דת יהודית!

וכאמור, בכל מקום בו הביא פוסק שאסר מדאורייתא, דחה את דבריו. ושלוש פעמים הוי חזקה.

ובלאו הכי, יש להקשות, היכן הלך איסור "בחוקותיהם" כשהתיר לאלמנה או גרושה?
 
נערך לאחרונה:
להזכירך, לדעת הגרש"ק אין "חומרא קצת", אלא הוא אסר לגמרי.

ולכן, הגר"ע לא היה צריך לומר שיש צד חומרא להגרש"ק, אלא הוא דיבר על דאורייתא ודרבנן, ואמר שגם לדעת הגרש"ק שהוא איסור דרבנן, עדיין עיקרו מדאורייתא, ולכן יש לומר ספק לחומרא במחלוקת הפוסקים.

ולכן, זה סותר לדבריו.
פשוט שהגרש"ק אמר את דבריו בתורת ודאי, אלא הכונה שאף אם נסבור כשיטתו מספק יש צד חומרא קצת שלא לומר ספק דרבנן לקולא
 
יתכן שהיה מבוגר ממנו, אבל כאשר הגר"ע כתב את תשובותיו ביביע אומר, עדיין לא נדפס ספרו. ולכן מגוחך לומר שהגר"ע התייחס לסברא זו.

מה שציין הגר"ע לדבריו הוא כדרכו להביא כל דבר, גם מאחרוני האחרונים וגם מהקטנים ממנו.

ולשאלתך היכן ביטל הגר"ע סברא זו שפאה היא כפריעת ראש, מובא במעין אומר חלק ט': "בקהילה אחת בחו"ל בה כל הנשים ללא כיסוי ראש, התחזקה אשה אחת והחלה ללכת עם פאה. ואמר לה רב הקהילה, שאם לא תשים מטפחת, כבר עדיף לא כלום". ענה על זה הגר"ע ואמר: "ודאי שפאה עדיף מגילוי ראש".

וגם מוכח מהיתרו לגרושה ואלמנה, שאין זה כפריעת ראש. ופשוט.
מרן לא אמר שהתייחס לדבריו, אלא שגם הוא פסק כדברי האומרים שיש כאן איסור דאורייתא, וכדרכך אתה מתרכז על דבר שוליים כגון דא.

במעיין אומר לא דחה שום סברא, אלא אמר דבר פשוט שספק דאורייתא עדיף מודאי, וכמדומני שכבר השיבו לך כן לעיל.
 
לפי הגר"ע אין איסור דאורייתא בפאה כלל. וזה מוכח מכל אורך דבריו בענין זה. אבל אוכיח זאת שוב, משתי נקודות שרואים מדברי הגר"ע יוסף:

א. הגר"ע הסביר מדוע היקל באלמנה בפאה נכרית: "וכל זה לנשואות, אבל לאשה גרושה או אלמנה פנויה שכל עיקר איסורן לצאת בפ"ר לרה"ר אינו מה"ת (וכמ"ש המג"א סי' עה, והשבות יעקב סי' קג), יש להקל להן בפאה נכרית".

אם איסור פאה נכרית עצמו הוא דאורייתא לפי הגר"ע, הכיצד מיקל לגרושה ואלמנה בגלל שעיקר האיסור כיסוי ראש דרבנן? הלא האיסור עצמו של פאה הוא דאורייתא! (משום בחוקותיהם, כדכתבת). אלא ודאי דלא סבירא ליה איסור דאורייתא כלל.

ב. לגבי פאה נכרית שנחשבת כפרועת ראש ממש, אין צריך לדבר בכלל, פשיטא שהגר"ע לא סבר כך, וגם 99 אחוז מהפוסקים האוסרים לא סברו כך. וראה בהודעות הקודמות.

אבל לגבי בחוקותיהם, יש לשים לב שבתשובתו הראשונה דחה זאת מכל וכל, כאשר הביא את מהר"ם חאגיז, ובתשובתו השניה לא אסר זאת בעצמו משום בחוקותיהם, אלא כתב אליבא דהמקרי דרדקי, שטוען שיש בזה איסור תורה, שהיה עדיף לו לומר טעם אחר. "ויותר היה לו להוסיף טעם", דהיינו לשיטתו שרוצה לאסור מדאורייתא, היה עדיף לו לאסור משום בחוקותיהם.

אבל הגר"ע עצמו כבר הוכיח שאין בחוקותיהם בדת משה או דת יהודית!

וכאמור, בכל מקום בו הביא פוסק שאסר מדאורייתא, דחה את דבריו. ושלוש פעמים הוי חזקה.

ובלאו הכי, יש להקשות, היכן הלך איסור "בחוקותיהם" כשהתיר לאלמנה או גרושה?
א. לפי האומרים שפאה מותרת ואין בה פריצות - גם אין בה ובחוקתיהם, ולכן באלמנה שפריצות מראה השער בה הוא דרבנן, אמרינן ספק דרבנן לקולא

ב. כבר השיב לך על זה חכם לעיל
 
פשוט שהגרש"ק אמר את דבריו בתורת ודאי, אלא הכונה שאף אם נסבור כשיטתו מספק יש צד חומרא קצת שלא לומר ספק דרבנן לקולא
אין שום הגיון בדבריך.

אם נסבור כשיטתו, שזה דרבנן, אז אמרינן ספק דרבנן לקולא במחלוקת הפוסקים, ויש להקל בפאה נכרית, כי יש מתירים.

אבל הגר"ע כותב שגם לשיטתו שזה דרבנן, עדיין שרשו מדאורייתא, ולכן יש להחמיר, וזה סותר במישרין לדבריו ביביע אומר במקו"א, ששם כתב שגם אם שרשו מדאורייתא אמרינן ספק דרבנן לקולא.
 
מרן לא אמר שהתייחס לדבריו, אלא שגם הוא פסק כדברי האומרים שיש כאן איסור דאורייתא, וכדרכך אתה מתרכז על דבר שוליים כגון דא.
במעיין אומר לא דחה שום סברא, אלא אמר דבר פשוט שספק דאורייתא עדיף מודאי, וכמדומני שכבר השיבו לך כן לעיל.
אולי כדאי להזכיר לכבודו את המו"מ עד כאן.

אנחנו מדברים כעת על הגר"ע יוסף, ואתם מנסים לומר שלשיטתו יש איסור דאורייתא, ואני עונה שלא יתכן שיעזוב את כל הפוסקים וילך אחרי 0.01 אחוז מהם שכתבו בדרך אפשר, ואתם משיבים שיש את הספר "קנין תורה", ואני עונה שהוא לא ראה ספר זה בשעת תשובתו, מלבד שמדובר באחד מאחרוני האחרונים ואינו שייך כלל לויכוח האם האוסרים אסרו מדרבנן או מדאורייתא.

לגבי מעיין אומר, שם הוא דוחה בתוקף את הסברא שפאה היא כפריעת ראש גמורה (ועוד אסורה מדאורייתא...) ולא מדין "ספק" כפי שאתה מנסה להעמיס, אלא פשוט אומר ש"וודאי שפאה אינה כפריעת ראש", תוסיף לזה את מה שדחה את מהר"ם חאגיז שרצה לאסור משום בחוקותיהם, ותראה שאין כאן איסור דאורייתא כלל.
 
א. לפי האומרים שפאה מותרת ואין בה פריצות - גם אין בה ובחוקתיהם, ולכן באלמנה שפריצות מראה השער בה הוא דרבנן, אמרינן ספק דרבנן לקולא
ב. כבר השיב לך על זה חכם לעיל
א. כנראה שכחת את הקטע שכתב "חכם", שהאריך להסביר באריכות שאין כזה כלל אוטומטי "ספק דרבנן לקולא", ואצטט קצת: "כל מי שלמד קצת בספרי הפוסקים - ובפרט בספרי מרן היבי"א, יודע שבמחלוקת אחרונים מכריעים בראיות וסברות, ואף שכמובן באיסור דרבנן אם יש ספק בסברא יש לנטות להקל, מ"מ אין זה כלל. וכן מה שיש טועים שמרן זצ"ל רק מחשב רשימות של שו"תים, ומכריע על פי מספר, כמובן שזה הבל".

אבל נתעלם מזה, ונמשיך: אם יש פוסקים האוסרים מדאורייתא, הרי אין זה ספק דרבנן לקולא, אלא ספק דאורייתא, והיה לו לאסור לאלמנה וגרושה, שהרי גם בהם שייך איסור "בחוקותיהם". ואם אנחנו מתעלמים מהפוסקים שאוסרים מדאורייתא, מדוע לא נאמר ספק דרבנן לקולא גם בנשואות, שהרי לדעת המתירים אין איסור דאורייתא כלל?

על כרחך תצטרך להודות שכוונת הגר"ע היא "שרשו בדאורייתא" (ואצל אלמנה וגרושה אין שרשו בדאורייתא) וכוונתו לעצם כיסוי הראש, משום "ופרע", ולא משום בחוקותיהם או פריעת ראש, שאינו סובר כך כלל.

(גם לא מובן מדוע עירבת פריצות עם בחוקותיהם, שאין שום קשר בין זה לזה. כי אם אנחנו סוברים שפאה היא לבוש מיוחד לגויים, ומראה השיער הוא פריצות, יש בה איסור "בחוקותיהם" גם לאלמנות וגרושות וגם לרווקות).

ב. לא היתה מילה אחת שהשיבו ולא דחיתי. ובלאו הכי, דבר זה התחדש לי כעת, ואיך "חכם" הספיק להשיב? אלא מסתבר שלא קראת היטב, ואחזור עבורך שוב: לאחר העיון היטב בדבריו של הגר"ע יוסף, ראיתי שלא כתב איסור "בחוקותיהם" כמו שמנה שאר טעמים לאסור, ואדרבה בתשובתו הראשונה דחה זאת מכל וכל. אלא כאשר דחה את הספר "מקרי דרדקי" שרצה לאסור מדאורייתא, כתב שלשיטתו, היה עדיף לו לאסור משום בחוקותיהם.
 
אין שום הגיון בדבריך.

אם נסבור כשיטתו, שזה דרבנן, אז אמרינן ספק דרבנן לקולא במחלוקת הפוסקים, ויש להקל בפאה נכרית, כי יש מתירים.

אבל הגר"ע כותב שגם לשיטתו שזה דרבנן, עדיין שרשו מדאורייתא, ולכן יש להחמיר, וזה סותר במישרין לדבריו ביביע אומר במקו"א, ששם כתב שגם אם שרשו מדאורייתא אמרינן ספק דרבנן לקולא.
יש צד להחמיר. נביא שוב את לשונו של היבי"א:
ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכ’ האוסרים, שהם רוב הפוסקים ומכ"ש דהוי איסור תורה. (ואף למ"ש הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מ"מ עיקר האיסור לצאת בפ"ר לרה"ר הוי מה"ת)

פירוש דבריו - רוב הפוסקים אוסרים ולכן כך יש לפסוק וכ"ש שהאיסור דאורייתא, ואף למש"כ הגרש"ק שהוא דרבנן יש צד להחמיר מפני שעיקרו מן התורה.
דהיינו אין מילה בדברי הרב עובדיה שיש לומר כאן ספק דאורייתא בגלל שעיקרו מהתורה, אלא הכריע לאסור והוסיף שיש עוד צד חומרא.
 
אולי כדאי להזכיר לכבודו את המו"מ עד כאן.

אנחנו מדברים כעת על הגר"ע יוסף, ואתם מנסים לומר שלשיטתו יש איסור דאורייתא, ואני עונה שלא יתכן שיעזוב את כל הפוסקים וילך אחרי 0.01 אחוז מהם שכתבו בדרך אפשר, ואתם משיבים שיש את הספר "קנין תורה", ואני עונה שהוא לא ראה ספר זה בשעת תשובתו, מלבד שמדובר באחד מאחרוני האחרונים ואינו שייך כלל לויכוח האם האוסרים אסרו מדרבנן או מדאורייתא.

לגבי מעיין אומר, שם הוא דוחה בתוקף את הסברא שפאה היא כפריעת ראש גמורה (ועוד אסורה מדאורייתא...) ולא מדין "ספק" כפי שאתה מנסה להעמיס, אלא פשוט אומר ש"וודאי שפאה אינה כפריעת ראש", תוסיף לזה את מה שדחה את מהר"ם חאגיז שרצה לאסור משום בחוקותיהם, ותראה שאין כאן איסור דאורייתא כלל.
"מרן" סך הכל הוסיף לציין שגם הקנין תורה אוסר מדאורייתא, בתוספת לחמש פוסקים שציינתי שכתב שיש ספק דאורייתא. מ"מ אם אתה רוצה להמשיך להתנפל על פרט קטן בדברי הניק "מרן" (כדרכך) אין לי עניין להשיב לך בפרט שזה לא אני כתבתי, אבל אני גם לא רואה פגם בכך שהוא ציין לדברי הקניין תורה.

כרגיל זיופים, איפה כתוב את מילים אלו במעין אומר: "וודאי שפאה אינה כפריעת ראש"?? לשונו הוא ודאי פאה עדיף מגילוי ראש. וכפי שהסברתי
 
א. כנראה שכחת את הקטע שכתב "חכם", שהאריך להסביר באריכות שאין כזה כלל אוטומטי "ספק דרבנן לקולא", ואצטט קצת: "כל מי שלמד קצת בספרי הפוסקים - ובפרט בספרי מרן היבי"א, יודע שבמחלוקת אחרונים מכריעים בראיות וסברות, ואף שכמובן באיסור דרבנן אם יש ספק בסברא יש לנטות להקל, מ"מ אין זה כלל. וכן מה שיש טועים שמרן זצ"ל רק מחשב רשימות של שו"תים, ומכריע על פי מספר, כמובן שזה הבל".

אבל נתעלם מזה, ונמשיך: אם יש פוסקים האוסרים מדאורייתא, הרי אין זה ספק דרבנן לקולא, אלא ספק דאורייתא, והיה לו לאסור לאלמנה וגרושה, שהרי גם בהם שייך איסור "בחוקותיהם". ואם אנחנו מתעלמים מהפוסקים שאוסרים מדאורייתא, מדוע לא נאמר ספק דרבנן לקולא גם בנשואות, שהרי לדעת המתירים אין איסור דאורייתא כלל?

על כרחך תצטרך להודות שכוונת הגר"ע היא "שרשו בדאורייתא" (ואצל אלמנה וגרושה אין שרשו בדאורייתא) וכוונתו לעצם כיסוי הראש, משום "ופרע", ולא משום בחוקותיהם או פריעת ראש, שאינו סובר כך כלל.

(גם לא מובן מדוע עירבת פריצות עם בחוקותיהם, שאין שום קשר בין זה לזה. כי אם אנחנו סוברים שפאה היא לבוש מיוחד לגויים, ומראה השיער הוא פריצות, יש בה איסור "בחוקותיהם" גם לאלמנות וגרושות וגם לרווקות).

ב. לא היתה מילה אחת שהשיבו ולא דחיתי. ובלאו הכי, דבר זה התחדש לי כעת, ואיך "חכם" הספיק להשיב? אלא מסתבר שלא קראת היטב, ואחזור עבורך שוב: לאחר העיון היטב בדבריו של הגר"ע יוסף, ראיתי שלא כתב איסור "בחוקותיהם" כמו שמנה שאר טעמים לאסור, ואדרבה בתשובתו הראשונה דחה זאת מכל וכל. אלא כאשר דחה את הספר "מקרי דרדקי" שרצה לאסור מדאורייתא, כתב שלשיטתו, היה עדיף לו לאסור משום בחוקותיהם.
א. כפי שהסביר חכם לעיל, בזמננו אין חוקות הגוים בפאה אלא מחמת הפריצות. ולכן הדברים תלוים זה בזה, ובגרושה ואלמה שמקילים בפריצות שערן מפני שהדרבנן, ממילא גם אין חוקות הגוים.
ב. דחוקים כדי להעמיד סתירות
 
נערך לאחרונה:
יש צד להחמיר. נביא שוב את לשונו של היבי"א:

פירוש דבריו - רוב הפוסקים אוסרים ולכן כך יש לפסוק וכ"ש שהאיסור דאורייתא, ואף למש"כ הגרש"ק שהוא דרבנן יש צד להחמיר מפני שעיקרו מן התורה.
דהיינו אין מילה בדברי הרב עובדיה שיש לומר כאן ספק דאורייתא בגלל שעיקרו מהתורה, אלא הכריע לאסור והוסיף שיש עוד צד חומרא.
מה שפירשת דבריו לא הועיל כלום, כי עדיין פירוש הדבר "יש צד להחמיר" הוא שאומרים ספק לחומרא במחלוקת הפוסקים, וזה סותר את דבריו שדרבנן שעיקרו דאורייתא עדיין מקילים בו.

ואתה מתעלם ממה שכתבתי לעיל, שהגר"ע הדגיש בתשובתו את החילוק בין נשואה לאלמנה, ומדוע היקל באלמנה בפאה נכרית: "וכל זה לנשואות, אבל לאשה גרושה או אלמנה פנויה שכל עיקר איסורן לצאת בפ"ר לרה"ר אינו מה"ת (וכמ"ש המג"א סי' עה, והשבות יעקב סי' קג), יש להקל להן בפאה נכרית".

הנה לך שחור על גבי לבן, שבאלמנה היקל כי עיקר האיסור מדרבנן, ובנשואה החמיר כי עיקר האיסור מדאורייתא (וזה משלים את הנ"ל, למי שלא הבין את דבריו כדבעי).
 
"מרן" סך הכל הוסיף לציין שגם הקנין תורה אוסר מדאורייתא, בתוספת לחמש פוסקים שציינתי שכתב שיש ספק דאורייתא
איפה כתוב את מילים אלו במעין אומר: "וודאי שפאה אינה כפריעת ראש"?? לשונו הוא ודאי פאה עדיף מגילוי ראש. וכפי שהסברתי
כבר הסברתי את כל מהלך המו"מ בינינו, ואין מה להוסיף על הנ"ל.

לגבי ה"זיופים", אני הסברתי שדעתו של הגר"ע אינה שפאה היא פריעת ראש, וראיה מהנ"ל, שאמר "ודאי פאה עדיף מגילוי ראש". וזה היה במענה לטענה שהועלתה, שלדעתו יש איסור דאורייתא, וחיפשו מהו האיסור דאורייתא, ומצאו שיש מי שאומר שפאה היא כפריעת ראש מדאורייתא. והיתה טענה גם משום "בחוקותיהם", וגם את זה דחה הגר"ע. ממילא לא נותר איסור דאורייתא כלל, וגם לא ספק, כי אין ספק כזה. אלא יש מחלוקת הפוסקים, אלו אוסרים ואלו מתירים, וזהו ספק דרבנן.

אגב, כדאי לדלג על עלבונות אישיים שלא תורמים לדיון אלא מעכירים אותו. למרות שמסתמא זה קשה.
 
א. כפי שהסביר חכם לעיל, בזמננו אין חוקות הגוים בפאה אלא מחמת הפריצות. ולכן הדברים תלוים זה בזה, ובגרושה ואלמה שמקילים בפריצות שערן מפני שהדרבנן, ממילא גם אין חוקות הגוים.
ב. דחוקים כדי להעמיד סתירות
סעיף ב' שכתבת, מתאר היטב את סעיף א' שכתבת.... (מה גם שהסברתי שאין שום צורך להידחק כדי להעמיד סתירה, כי הסתירה היא במה שכתב אליבא דהגרש"ק שגם לשיטתו יש להחמיר משום שעיקר האיסור מדאורייתא).

בזמננו, כמו בזמנם, חוקות הגוי הוא בכלל שהגויים לובשים את אותו הלבוש, ונועד לפריצות. אם טוענים שאין בלבוש זה פריצות, אז אין נפק"מ בין נשואה לאלמנה או גרושה. אין מושג כזה כמו שכתבת "בגרושה ואלמנה מקילים בפריצות שערן". אם עצם השיער הוא פריצות, אזי הוא פריצות אצל כל אחת. ואם יש בו חוקות הגוי, אז הוא אסור על כולן. כמו לדוגמא בגד אדום שאסרוהו משום חוקות הגוי, ואין חילוק באיסורו בין רווקה לבין נשואה.

חלק קטן מהאוסרים ציינו את האיסור של "בחוקותיהם", וכפי שכתבתי, הגר"ע כלל לא הביאו, אלא לשיטת המקרי דרדקי (ובתשובתו הקודמת דחה איסור זה לגמרי).

ובמענה לזה, הסבירו הפוסקים המתירים שבזמננו לא שייך חוקות הגוי כלל בפאה, כי הגויות אינן חובשות פאה כמו המצב שהיה לפני כ500 שנה (ולא כל פריצות הופכת אוטומטית ל"חוקותיהם" כאשר הגויים לא נוהגים בזה, גם אם יצוייר שהיה בזה פריצות). והלובשת פאה נדמית לכל היותר כחרדית נשואה, או כרווקה, אבל לא כגויה.

לכן כל מה שכתבת אין לו שחר, בפרט מה שכתבת שבאלמנה וגרושה מקילים בפריצות שערן. כי בפריצות אין שום קולא לאשה כלשהי, וכל מה שהוא פריצות, הוא אסור.

ואם חזרנו למה שכתב הגר"ע אודות פריצות בשיער שהיא לפי הרגילות, כפי שכתבו הראשונים במסכת ברכות כ"ד, ממילא גם אין פריצות בפאה כלל, אבל לא צריך לעשות סלט מכל הסתירות כדי לנסות לדחות סתירה אחת פשוטה.
 
מה שפירשת דבריו לא הועיל כלום, כי עדיין פירוש הדבר "יש צד להחמיר" הוא שאומרים ספק לחומרא במחלוקת הפוסקים, וזה סותר את דבריו שדרבנן שעיקרו דאורייתא עדיין מקילים בו.
אכן זה מוסיף לצד להחמיר בתוספת למה שכתב מקודם "ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכ’ האוסרים, שהם רוב הפוסקים", בלי זה אולי באמת היה אפשר להקל מעיקר הדין.

ואתה מתעלם ממה שכתבתי לעיל, שהגר"ע הדגיש בתשובתו את החילוק בין נשואה לאלמנה, ומדוע היקל באלמנה בפאה נכרית: "וכל זה לנשואות, אבל לאשה גרושה או אלמנה פנויה שכל עיקר איסורן לצאת בפ"ר לרה"ר אינו מה"ת (וכמ"ש המג"א סי' עה, והשבות יעקב סי' קג), יש להקל להן בפאה נכרית".

הנה לך שחור על גבי לבן, שבאלמנה היקל כי עיקר האיסור מדרבנן, ובנשואה החמיר כי עיקר האיסור מדאורייתא (וזה משלים את הנ"ל, למי שלא הבין את דבריו כדבעי).
אכן אילו באלמה וגרושה עיקר האיסור היה מהתורה היה צד להחמיר אף שהוא מדרבנן, וכנ"ל בתוספת לכך שלדעת היבי"א העיקר כהאוסרים, אבל אין מכאן שום ראיה שבנשואה אין הדבר דאורייתא ממש
 
כבר הסברתי את כל מהלך המו"מ בינינו, ואין מה להוסיף על הנ"ל.

לגבי ה"זיופים", אני הסברתי שדעתו של הגר"ע אינה שפאה היא פריעת ראש, וראיה מהנ"ל, שאמר "ודאי פאה עדיף מגילוי ראש". וזה היה במענה לטענה שהועלתה, שלדעתו יש איסור דאורייתא, וחיפשו מהו האיסור דאורייתא, ומצאו שיש מי שאומר שפאה היא כפריעת ראש מדאורייתא. והיתה טענה גם משום "בחוקותיהם", וגם את זה דחה הגר"ע. ממילא לא נותר איסור דאורייתא כלל, וגם לא ספק, כי אין ספק כזה. אלא יש מחלוקת הפוסקים, אלו אוסרים ואלו מתירים, וזהו ספק דרבנן.
וכפי שכתבתי אין ראיה מדבריו במעין אומר, פשוט שספק עדיף מודאי
 

קישורים לאתר 'מורשת מרן'