והנה ז"ל היבי"א: "ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכ’ האוסרים, שהם רוב הפוסקים ומכ"ש דהוי איסור תורה. (ואף למ"ש הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מ"מ עיקר האיסור לצאת בפ"ר לרה"ר הוי מה"ת)". הרי מבואר דלדעת היבי"א זצ"ל איסור פאה נכרית הוא מהתורה, ורק בסוגריים (שהסיר הנ"ל במאמרו) הוסיף, שאף לדעת האומרים שהוא מדרבנן - מ"מ חמיר מסתם דרבנן שכן עיקרו מן התורה.
וכמבואר בעין יצחק (ח"ב עמ’ ריד אות ח) שאף אם לאיסור יש רק אסמכתא מן התורה – הוא חמור יותר מסתם דרבנן, וכ"ש כאן שעיקרו דאורייתא ממש. וכן לעיל מינה (בעמ’ רח אות ו) כתב, שאף דאמרי’ גם בזה ספק דרבנן לקולא - "באופן זה אפשר דלא אמרינן הכי לכתחלה".
והשמיט את לשון העין יצחק באות יג (ח"ב עמ’ ריט): "במקום שנחלקו הפוסקים באיסור דרבנן, ורוב הפוסקים דעתם להחמיר, אזלינן בתר רוב הפוסקים להחמיר אף שהוא במילתא דרבנן", ורק בשעת הדחק כתב שם להקל.
ומה שכתב הנ"ל כאילו יש כלל, שבאיסור דרבנן תמיד י"ל ספק דרבנן לקולא, ואף נגד רוב הפוסקים, הנה זה אינו נכון, וכל מי שלמד קצת בספרי הפוסקים - ובפרט בספרי מרן היבי"א, יודע שבמחלוקת אחרונים מכריעים בראיות וסברות, ואף שכמובן באיסור דרבנן אם יש ספק בסברא יש לנטות להקל, מ"מ אין זה כלל. וכן מה שיש טועים שמרן זצ"ל רק מחשב רשימות של שו"תים, ומכריע על פי מספר, כמובן שזה הבל
כבודו לא הבין את כוונת הגר"ע, ומכך נובעת טעותו. הגר"ע כתב שנראה לאסור לצאת בפאה מכל טעמי האוסרים, "ומכ"ש דהוי איסור תורה", כלומר, וקל וחומר
כשמדובר באיסור שעיקרו מדאורייתא. והוסיף שגם הגרש"ק יסכים לזה: "ואף למ"ש הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מ"מ עיקר האיסור לצאת בפ"ר לרה"ר הוי מה"ת".
ואין כאן סתירה בין רישא לסיפא, אלא הכל אחד. שעיקרו של האיסור מדאורייתא.
כמו כן, כפי שכתבתי בתגובתי הקודמת, הגר"ע היה גאון עולם, ובוודאי ידע שרוב ככלל הפוסקים אסרו מדרבנן, ובפרט שכמה מהפוסקים המתירים ציינו עובדה זאת במפורש בדבריהם, וכתבו שאין מי שאוסר מדרבנן. ממילא מופרך לעשות זאת איסור דאורייתא בגלל דעה יחידאה (שכתב זאת בדרך אפשר).
והגר"ע הדגיש בתשובתו את החילוק בין נשואה לאלמנה, ומדוע היקל באלמנה בפאה נכרית: "וכל זה לנשואות, אבל לאשה גרושה או אלמנה פנויה
שכל עיקר איסורן לצאת בפ"ר לרה"ר אינו מה"ת (וכמ"ש המג"א סי' עה, והשבות יעקב סי' קג), יש להקל להן בפאה נכרית".
זאת אומרת, החילוק היחיד בין נשואה לגרושה ואלמנה,
שבנשואה עיקר האיסור מדאורייתא, ובאלמנה וגרושה האיסור מדרבנן. ולא אסר מדאורייתא משום פריצות, ולא משום בחוקותיהם.
ולכן, מה שכתב להחמיר בגלל שעיקרו דאורייתא, סותר לדבריו בשו"ת יביע אומר (חלק ד' יו"ד סי' ח') "
ספיקא דרבנן לקולא אמרינן גם כשיש לו עיקר מן התורה. וכמש"כ המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות".
וגם להבנה המוטעית של הכותב, עדיין קשה, כיצד כותב אליבא דהגרש"ק שמכל מקום עיקרו מדאורייתא ולכן אסור, הרי באיסור דרבנן שעיקרו דאורייתא אמרינן ספק דרבנן לקולא.
ובפרט שגם על גילוי ראש יש האומרים שהוא דרבנן, וכפי שהביא מרן הגר"ש משאש בתשובתו, וכפי שכתב תרומת הדשן סימן רמ"ב בדעת הרמב"ם, ובפרט שהגר"ע יוסף בשו"ת יחוה דעת (חלק ה' סי' ס"ב) כתב "אע"פ שהגמ' מקשה בפשיטות דאורייתא היא, אין מזה הוכחה גמורה שאיסור תורה הוא", והביא לכך כמה וכמה ראיות, וציין גם לתה"ד הנ"ל (אע"פ שלבסוף הסיק שפריעת ראש דאורייתא).
ומה שהביא מ"עין יצחק" (שאינו לפני כעת) "אפשר דלא אמרינן הכי לכתחילה", ומה שהביא מההערה שרק בשעת הדחק אפשר להקל, עדיין לא מוריד ממה שכתב במפורש (עמ' רכ"ב)
"במידי דרבנן אזלינן להקל גם כנגד רוב הפוסקים", ומכל מקום לא צריך לזה כלל, כי בפאה נכרית יש עשרות ומאות פוסקים המקילים. ורק ביבי"א מנה כמה וכמה מהם, בשתי תשובותיו. ולא מדובר ב"דעת יחיד" שרוב הפוסקים חולקים עליה.
ובהסכמת הגאון הרב יצחק יוסף לקונטרס "לברך ולהדליק" הביא מהגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' מ"ד), "שאם בא אדם לשאול שאלה משני חכמים, ואחד מהם אוסר ואחד מתיר, כיוון שאמרו (ע"ז דף ז) "בשל סופרים הלך אחר המיקל", אף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה, מכל מקום כיוון שגם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה, אם לאחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר, יחזור שוב השואל וישאל אותם 'איך עלי להתנהג', מסתבר שגם האוסר צריך לומר לו שהדבר מותר".
נ.ב. מה שמשמיצים אנשים ריקים את הגר"ע יוסף זצ"ל (שאינו כותב מו"מ של הלכה אלא רק מביא פוסקים אוסרים ומתירים ומכריע לפי הרוב) אינו ענין לכאן, ואף אחד לא טען שבאיסור דרבנן יש לומר תמיד ספק דרבנן לקולא. אלא שזה אחד הסניפים להקל בזה. והגר"ע דחה אותו, ויש סתירה לדבריו, ותו לא.